תמות אמן ושונא אדם. חמישי. אוגוסט. חצות

    
 היה היה, יום חמישי אחד חם ולח… שונא אדם, שבועיים לפני יציאה לטור ארופאי, ותמות אמן, שחזרו מטור כזה לפני חודשיים, נתנו הופעה חיה. אחרי כשעתיים של התגודדות מחוץ למועדון, שיחות אינטלקטואליות ושתיית אלכוהול (הממשיך להתייקר) בחום הגהנום, הקהל החל לרדת אל מתחת לפני האדמה, למרתף לבונטין 7. שונא אדם היא להקה שבהחלט מסוגלת לגרום לבחורי האולד סקול לזחול מחוץ למערות וללכת להופעה מקומית (ולקבל הופעה ברמה בינלאומית עבור ארבעים שקלים חדשים ומוכי אינפלציה). תמות אמן, כמסתבר, לא נופלת גם היא מהרמה  הזאת. פרצופים מוכרים ויקרים מכל רחבי האימפריה (קריות, באר שבע, ירושלים) נצפו בקהל, שמנה כ-170 יחידות בני אנוש. 

  תמות אמן עלו ראשונים, דקות לפני חצות, וכבר מהשיר הראשון היה מובן שזוהי הופעה מהשורה הראשונה - מרוכזת, מדוייקת וסוחפת. לבושים גלימות שחורות ומגובים בבקבוק וויסקי (בלנדד), שפכו תמות אמן גלים של אופל מלודי המשמח את הלב ומרפא את הנשמה. הסאונד המצויין והמדוייק שלהם תובל ע"י עוז מיכאלי ברעשים סגנון נויז, מה שללא ספק הוסיף עניין והנאה. כמה מילים על המוסיקה. החומר של תמות אמן הוא תבשיל שבסיסו ועיקר טעמו הוא אולד סקול בלאק. מי שירצה, ישמע שם את דארקת'רון, דארק פיונרל, מייהם ועוד.
 יחד עם זאת, נוצר רושם שההלחנה (וגם הנגינה) מתבצעת מעמדה של הסתכלות לאחור למורשת הקרב של הבלאק ולקיחת המרכיבים הטובים והמתאימים ביותר, כמין הפקת לקחים (מוצלחת הרבה יותר מזו של צה"ל). ובנוסף, השפעות ואף קטעים שלמים של הארד קור, גריינד ואף הארד רוק קלאסי. סאונד פחות אטמוספרי מזה הקיים בבלאק קלאסי מצוי, אך בהחלט נוכחת הילה אפלה המסופקת ע"י ההלחנה והשירה יותר מאשר ע"י צליל ונפח.  השירים קצרים (2-3 דקות) ומונוליתיים, מה שתורם להעברה של אנרגיה סגולית למאזין, שכל כך מורגשת בהופעה חיה. כל זה, יחד עם גישה קצת שונה לשירה, לקצב 

ולסולואים, מספק למאזין מסע מחושב ומוצלח לאולד סקול בלאק מנקודת מבט מודרנית.     כמו אצל רוב הלהקות הטובות, קיימת אצל תמות אמן אחדות בין החומר לצורת הגשתו בהופעה. ללא בולשיט מיותר, עם הפסקות מאד קצרות בין השירים, עם מרכיבים סגנוניים ויזואליים מינימליסטיים וקולעים (תלבושות, תאורה נכונה) ופידבק חזק מהקהל. אנרגיות מצויינות, עוצמתיות אך מאופקות, סחפו את הקהל לאורך ההופעה הקצרה (כ35 דקות), אך בהחלט מספקת. הופעה הרבה יותר טובה מהופעה ארוכה יותר שלהם שראיתי לפני חצי שנה בקלאב הד; קצר, מצויין וקולע, אפל ומשמח. תשעה יורונומוסים מתוך עשרה.

     כעבור חצי שעה, הקהל שנהר אל פני האדמה בכדי לעשן, חזר. שונא אדם עשו עוד כמה כיוונוני צליל אחרונים והתחילו לכתוש את הנשמות המאזינות. ראשית, השינוי בהרכב לא גרע ממנו איכויות. אחרי עזיבתו המצערת של הסולן/בסיסט/גיטריסט חן דהן (שנכח בקהל), השירה (לייתר דיוק – השאגה) עברה למנוע הלהקה תום, ונראה כי הוא מסתדר בלי שום בעיה. השירה שונה, אך בהחלט לא גרועה יותר ממה שהייתה, ככל שאפשר לשפוט מהופעה חיה. הבסיסט החדש גם מספק את הסחורה, ואף תורם למראה המקאברי של ההרכב על הבמה. המוסיקה – אפלה, כבדה, איטית, בנויה על תשתית יצוקה של צליל נמוך וחודרת לתודעה מהצלילים הראשונים. ההאזנה כמעט מדיטטיבית, הרגש – כמעט פיסי. דמיינו את עצמכם נטחנים במטחנה איטית וכבדה יחד עם כל מי שאתם אוהבים, או נמעכים על ידי קיר אינסופי ומחוספס של צליל ותבינו את מהות החוויה.

     אופי ההגשה בהחלט תואם את המהות המוסיקלית. תאורה מעומעמת והנרות הקבועים (הפעם שיתפו שונא אדם את הנרות עם תמות אמן, והם בערו לאורך שתי ההופעות) ברקע. שלשת הגיטריסטים, לבושים בשחור, משדרים אופל לעולם בתנועות מפוסלות ומינימליסטיות ורק מדי פעם, בקטעי מוזיקה המזוקקים ביותר פוצחים בהאדבנגינג ומניפים שערם. המתופף מסתתר מאחריהם כחיה רעה המחכה לטרף שלה בחושך. ברצוני לשבח את עבודתו הוירטואוזית של המתופף בהופעות, המוסיפה מימד למוסיקה לעומת ההקלטות. הפעם לא היה קורפס פיינט (צנוע), כמו בהופעת הבכורה אך בהחלט קיימים מרכיבים מינימליסטיים של שואו, שאפשר עוד לפתח בלי לגלוש לטעם רע. גם הפעם, עם שלשה משפטים שנאמרו לקהל והתרכזות טוטאלית בהחוויה המוסיקלית, שומרים שונא אדם על הדרם.

    על אף האהבה שלי לשונא, אין מנוס מלהתייחס לבעיות סאונד שרדפו את ההופעה. הקהל שהספיק לשמוע את הכוונונים בתחילת ההופעה כבר יכול היה להבין שמשהו לא כשורה. למיטב שיפוטי זה פגע גם בדינמיקה של ההופעה, שעדיין הייתה טובה, אך פחות טובה משלושת ההופעות שלהם שראיתי בעבר. מה שבלט במיוחד זה רמקול הבאס (ש"הפליץ") והעברה גרועה צלילים בטווח הבינוני. הבעיות היו מורגשות פחות במקומות מסויימים במרחב, אך עדיין הייתי קורא לסאונד סביר מינוס. לקראת אמצע ההופעה ניתקתי סוף סוף את עצמי מהמצלמה, הסתכלתי אחורה וראיתי שכמות הקהל פחתה משמעותית. אני מייחס את זה לאיכות ההגברה, הגרועה ביותר מארבעת ההופעות של שונא אדם שראיתי, שהיו דרך אגב, באותו המקום. למרות הכל הייתה זאת חוויה מהנה. אם אתם רוצים שיזרום לכם חושך משמח בוורידים אך לא אוהבים הרואין – שונא אדם זה בשבילכם.

    למי שלא מכיר, או אוהב לחפור, כמה מילים על המוסיקה. מדובר בדת' גולמי, אפל ואיטי המבוסס על צליל נמוך. או, כמו שאחדים מכנים את הסגנון – דת' דום. בכל אופן שונא אדם שואבים יותר מרכיבים מדת'. למרות שהסגנון והצליל הם אולד  סקול מובהק, אי אפשר לומר ששונא אדם מחקים מישהו. ההרגשה היא יותר שזאת הייתה יכולה להיות להקה באמצע שנות השמונים, ששמעה וונום, סלטיק פרוסט ובת'ורי, ולקחה את הדת' מטאל לכיוון קצת שונה מזה של רוב להקות פלורידה או שוודיה. הרגשה של חזרה בזמן קשורה גם לאיכות מוסיקלית ללא רבב, כמו בתקופת פריחתו של הדת' מטאל, וגם שמירה על יחודיות הסגנון, בניגוד להרבה להקות שמייצרות היום סלט מוסיקלי ממרכיבים לא טריים. מי שממש רוצה להתעקש על אנלוגיות ימצא במוסיקה שלהם רמזים דקים מאד של להקות כמו אינטומבד, אוביצ'וארי, אוטופסי וכדומה. לי אישית הם מזכירים, אם כי יותר ברוח ולא במוסיקה, את סלטיק פרוסט והאלבום הראשון של דרקת'רון. לשונא אדם מספר אי-פּיים ואלבום מצויין, אם כי התקליט האהוב עליי הוא "חמושים בפטישים" המעולה.

    ההופעה נמשכה קצת יותר מארבעים דקות והסתיימה ב"תודה רבה" האופייני. נוגן שיר חדש (מרענן, ללא שינויי סגנון, רק גישה טרייה יותר לזה הקיים). בסופו של יום, שונא אדם סיפקו  חוויה מוסיקלית אותנטית, חשוכה ומשמחת, למרות בעיות הסאונד. שבעה קווטרונים וחצי מתוך עשרה. (בגלל הסאונד).

    מה הייתי רוצה לראות בעתיד? מתמות אמן – עוד חומר, אלבום ובכלל כמה שיותר הקלטות, להחליף את הוויסקי הבלנדד בסינגל מאלט. משונא אדם – יותר הופעות. הלהקה נתנה ארבע הופעות מאז הקמתה, אם נחשיב את ההזמנה הנדיבה לחזרה הפתוחה - אז חמש, בכל זאת – לא יותר מדי. אז יותר הופעות, ארוכות יותר, אולי גם (בעל זבוב ישמור)  בערים אחרות ברחבי האימפריה. וכמובן מהקהל – לפקוד הופעות אלה בהמוני יחידות בני אנוש.

סוף אוגוסט, 1979 ממותו של ישו. ארץ הקודש.

שמחה.ששון. מוות.

Swans in Tel Aviv

  

  After a short (and pleasant to the ear) warm up by Bela Tarr, (not the movie director, it’s a good looking chick with two guitars) Swans (lap steel) guitarist dressed in a fine suit walked through the stage, fed a signal to the amplifier and elegantly went away. A forty minutes intro has its positive sides of course, however the feeling was that there was a part of the crowd which wasn't stoned enough to really enjoy it and get the subtle message. One can surely argue that Swans had always been more into creating sounds and noises rather than singing songs, and sound-making was indeed the general style of the show. A lot of new material (my father will guide me up the rope round his neck) sounding heavier, louder and slower than on the record. Some mid-period material sounding heavier, louder and slower; and almost no old stuff.

     There are two types of hardcore fans to any band – those nostalgically worshiping the old material and always hating the latest record, and those who will forgive their band anything and keep admiring no matters what. Some of the first kind must’ve held themselves for quite a while, but couldn't take it anymore towards the end of the show. A cry from the crowd went “This show is shit, play some of the old stuff, play 86, Money”. Which was answered by Gira “I’m not you’re fucking clown, I’m sorry. We just do what we do” Well, no need to apologize, really. However, “We just do what we do” was a precise description: Creating a flux of slow rhythmic sound with occasional slips back to song structure is what the show was about. Don’t get me wrong, it was still music that I enjoyed, perhaps mostly because I had no expectations whatsoever. Very, very loud as well - the sound basically surrounded one’s brain and tried gently to chew it up… You can surely enjoy this kind of a show. The club wasn’t too crowded, about 500-600 people standing at ease even near the stage – not something you see happening a lot around Tel Aviv. The long intro was not a surprise as well, when Swans were younger, they pulled out meaner shit. Gira occasionally shouted “Shalom Israel” and “Toda Raba”. No hard feeling, I guess, for his brief stay in one of our fine jails in the seventies.

     It’s important to realize, I think, that those are not the same people as 20 years ago – literally and metaphorically. The band presented a very interesting approach to music in its early days, different than most stuff around back then. It has been active for a decade and a half, had more then 10 years of cessation, during which the members participated in different projects. The new album is unlike the old ones, well, Swans had at least three noticeably different musical periods prior to disbanding in '97. And we are in 2011.  For a band back from the dead, their current music and performance is interesting and energetic enough to justify the resurrection.

 Now, what are they supposed to play? You can’t have a gig like in 86, unless you’re in 86 and about twenty years old. Even if the band plays old stuff, it’s played now by people approaching 60, after some kind of musical evolution or at least change. It can’t be something radically new as well, guys that age don’t really innovate the world of art. So what did we get? Like any deserving veteran, Swans delivered a tuned up, dynamic show of a very good quality, slightly reflexive, but somehow fresh at least in terms of Swans material. A two hours gig with an encore (and a 40 minutes intro) was satisfying enough for me. The constant smell of weed suggested that some people not stoned enough in the beginning of the show might have received the subtle messages in the music towards its end, as for me, I had my dose fun, surely worth the 160 shekel ticket. The only thing I can complain about is the lack of Jarboe.

  I must say I prefer this to something like Faith NO More doing a tour to play their fans the same old songs they heard on MTV as teenagers. The show was good enough for me to purchase the album afterward, especially since it was sold directly by the band. I passed on the T shirt with the dollar sign, though…

Photo gallery
https://picasaweb.google.com/118418896814004507032/SwansInTelAviv#

Dukatalon & Stash at Levontin7. August 2010.

הגרסה העיברית למטה

Levontin7 can give a feeling of underground to any performer. First of all, it is under the ground - the ground floor occupied by the bar and the concert lounge being in the basement. It has a low ceiling painted black, dark lighting, a small stage and a pretty good sound. The place isn’t big, not more than 150 people would fit in there, if you ask me, though usually I see much less audience there. A few shows are often held each evening. That, on one hand, makes shows start almost on time, but on the other can make them shorter then expected. It’s surely a successful enterprise for the club, perhaps not so good for the musicians and the audience. Anyhow, Levontin became the usual place for any kind of the so called indie or underground acts – local or from abroad.  

On Wednesday, August 25 it hosted our own Dukatalon and Stash.

Stash went on first to give a pretty good performance, about 40 minutes long. In my opinion - the time limitation did them good. The previous show I’ve seen (A recent gig with Underdog in Sublime) was much longer, and got less and less interesting as it went on – though the crappy sound contributed a lot to that feeling. This time, with better sound and no overfeed of material the band made a much better impression. Stash plays stoner rock of the good old classic kind; however the feeling is that the music developments of the nineties were a strong influence. The songs are fun to listen to, even though they tend to remind each other due to the style and the way they are sung. Stash is a five piece band; yet the sound isn’t dense - rather floating and pleasant. The singer has a nice enough voice; however he doesn’t deliver the intensive load of energy I would expect in this style of music. 

All in all it’s very suitable music for a nostalgic rock-n-beer hangout, and since we don’t have many bands like that in good old motherland (Buzzer, which isn’t very active lately, and that’s pretty much it) I say - way to go! Anyhow, if you’re a fan of the style you will surely enjoy their show, and if you’re not – you won’t suffer.

Dukatalon is a different case. Their music is truly unique – especially considering the Israeli scene. In fact, the amount of compliments I want to give them made writing this text pretty uninteresting. What they play is sludge, subtly spiced with some doom and hard rock. Musical quality, originality, thorough composing, their own distinguishing sound, great energetic drive and chemistry between the musicians – this trio has it all.

 All the components I appreciate in music are present, and the band sounds great both live and recorded. Their long, heavy, low keyed compositions take you into a slow dark psychogenic swirl. The music is felt by the whole body and the damned soul, as much as it is heard by one’s ears. Intense and precise drumming, heavy riffs that blend with the bass, short, melodic and beautiful guitar soloing and occasional roaring vocals that sound as they were coming from a grave – all those components fall into place perfectly and create truly classical compositions. The result – deep and somewhat enchanting music – I could listen to them for hours. This is the sound of Hell slowly melting in them dark red flames, boys and girls. Performing live, the musicians themselves seem to be in a state of a light trance, which is maintained as long as they keep playing. If you’re lucky – you’re sucked into this trance.

    The guitarist (and vocalist) and the bassist stood off stage with the amplifiers right behind their backs. The drums were placed on stage – behind them. What can I say, those amplifiers really chew on your soul, enhancing the feeling that you are somewhere inside the music. Dukatalon played for about an hour – starting with a new song and playing all the material from their only album to date – “Saved by Fear”. (The album was produced by the notorious Billy Anderson and released by Sleeping Village and now is going to be re-released by Relapse). I like shows that meddle with your sense of time – and that was the case. When they finished playing the feeling was as returning from some next door parallel reality back to this crappy world. Levontin’s dark basement is surely a suitable place for this kind of sounds.

I’ve been following Dukatalon for about four years now, (almost since the band started out) after I first saw them live in Givat Brener’s legendary Gravitzki pub. Possibly, it was their first show. I still remember very clearly listening to Dukatalon’s music while sitting on the old shag’s porch and looking at firewood burn inside the heating stove on a cool winter night. Seeing a truly great, but anonymous band has always been the ultimate experience for me. Since then Dukatalon recorded an album, got a record deal and toured Europe, but remained almost totally unknown at home. About forty people came to the show – and that with another band - Stash, which has been around for quite some time as well. It was the fifth time I’ve seen Dukatalon live  - and almost every time I saw them with a different bassist. (They’ve switched three of them, I think) This time I was surprised (for the best) to see Lior From M.e.s.s manning the battle station. The aggressive musical approach of M.e.s.s is very different from Dukatalon’s mild heavy and dark rock-n-roll drive, however, the bass player seems to fit in just fine. He brings his own subtle touch, slightly different from what I’ve heard before, but I think it’s only for the best.  

The sludge genre is hardly represented at all in our country; right now I think Dukatalon is the only active band around. But we surely have a representative from the top league. Dukatalon is the reason I started to be deeply interested in sludge, a genre I had a merely coincidental acquaintance with, up to four years ago. One can surely find influences of other bands such as Sourvein or Sleep, but for me Dukatalon will always remain number one. I started getting into sludge because of them, and they’re our own local villagers' pride.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/DukatalonStash#

Myspace: http://www.myspace.com/dukatalon   http://www.myspace.com/metalstash

YouTube: http://www.youtube.com/watch?v=toSspYQe13I&feature=related

דוקטלון וסטאש בלבונטין7. אוגוסט 2010

לבונטין 7 הוא מועדון שיכול לתת תחושת מחתרת לכל מופע. ראשית, הוא ממוקם מתחת לאדמה, בקומת הקרקע ישנו הבר כאשר אולם ההופעות נמצא במרתף – זהו אולם בעל תקרה נמוכה הצבועה בשחור, תאורה קודרת וסאונד טוב למדי. המקום אינו גדול, מיועד ללא יותר מ 150 איש להערכתי, למרות שבדרך כלל רואים שם כמויות קהל קטנות מזה. מדי ערב מתקיימות שם מספר הופעות, וזה מצד אחד גורם להן להתחיל כמעט בזמן, אך מצד שני יכול להפוך אותן לקצרות מהצפוי. צורת פעולה מוצלחת בהחלט עבור המועדון, אך כנראה לא הכי טובה למוסיקאים ולקהל. בכל אופן, לבונטין הפך למקום טבעי לכלל הסוגים של מופעי "אינדי" או "אנדרגראונד" מהארץ ומחו"ל. ביום רביעי, 25 באוגוסט, הוא אירח את הלהקות סטאש ודוקטלון המקומיות.

סטאש עלו לבמה ראשונים ונתנו הופעה די טובה שנמשכה כ 40 דקות. לדעתי, הגבלת הזמן עשתה להם טוב. הופעתם הקודמת שיצא לי לראות (עם אנדרדוג, לא מזמן בסבליים) היתה ארוכה משמעותית והפכה למעניינת פחות ופחות ככל שנמשכה – למרות שהסאונד הגרוע תרם רבות לתחושה הזאת. הפעם – עם צליל טוב יותר וללא האכלת יתר בחומר המוסיקלי, הם השאירו רושם הרבה יותר טוב. סטאש מנגנים סטונר רוק מהסוג הקלאסי הישן והטוב, יחד עם זאת יש תחושה שההתפתחויות המוסיקליות של שנות התשעים היו להשפעה חזקה. היה כיף להאזין לשירים, למרות שהם נוטים להזכיר אחד את השני – בגלל מגבלות הסיגנון ואופי השירה.בלהקה חמשה נגנים, יחד עם זאת הצליל שלהם אינו דחוס, אלא זורם בנעימות. לזמר קול נחמד למדי, אך הוא אינו מעביר את מנת האנרגיה האינטנסיבית לה הייתי מצפה בסוג המוסיקה הזה. לסיכום – מוסיקה שבהחלט מתאימה לבילוי רוק-נ-בירה נוסטלגי וכיוון שאין כמעט להקות כאלה במולדתנו היפה (באזר – שאינה פעילה במיוחד לאחרונה ובעצם זהו) אני אומר – כל הכבוד! בכל אופן, אם אתם נמנים בין אוהדי הסגנון – בטוח תהנו, במקרה וזה לא הסגנון שלכם – לא תסבלו.

דוקטלון הם מקרה אחר. המוסיקה שלהם בהחלט יוצאת דופן – במיוחד על רקע הסצנה הישראלית. למען האמת, כמות המחמאות שהייתי רוצה לתת להם הפכה את כתיבת הטקסט הזה לדי לא מעניינת. הם מנגנים סלאדג', מתובל בעדינות בדוּם והארד רוק. איכות מוסיקלית, מקוריות, הלחנה מושקעת, צליל ייחודי משלהם, דרייב חזק וכימיה טובה בין הנגנים – לשלישיה הזאת יש את הכל. כל המרכיבים שאני מעריך במוסיקה נוכחים, הלהקה נשמעת מצויין גם בהקלטות וגם בהופעה חיה. השירים הארוכים, הכבדים ובעלי צליל נמוך ועמוק לוקחים את המאזין למערבולת פסיכוגנית איטית ואפלה. את המוסיקה הזאת לא רק שומעים, אלה גם מרגישים בגוף ובנשמה הארורה. תיפוף מדוייק ועז, ריפים כבדים המתערבבים עם צלילי הבס, קטעי סולו קצרים מלודיים ויפים, שירת שאגה ארעית שנשמעת כאילו היא מגיעה מן הקבר – כל המרכיבים מתלכדים באופן מושלם לתוך יצירות בהחלט קלאסיות. התוצאה – מוסיקה עמוקה ומקסימה שאאפשר להאזין לה שעות. זה, ילדים וילדות, הצליל של הגהנום שנמס באיטיות בלהבות אדומות כהות. בהופעה חיה, נדמה כי המוסיקאים עצמם נכנסים למצב של טרנס קל הנמשך כל עוד הם מנגנים. אם יהיה לכם קצת מזל – תישאבו לטרנס הזה גם אתם.

הגיטריסט (והזמר) והבסיסט עמדו ליד הבמה אם המגברים מאחורי גבם. התופים היו על הבמה מאחוריהם. מה אומַר – המגברים האלה בהחלט לעסו את הנשמה והעצימו את התחושה שאתה נמצא איפשהו בתוך המוסיקה. דוקטלון ניגנו כשעה – הם התחילו עם שיר חדש וניגנו את כל החומר מאלבומם היחיד נכון לעכשיו – "ניצולים על ידי הפחד" (האלבום הופק ע"י בילי אנדרסון הידוע לשמצה, יצא בסליפינג וילאג' וכעת רילאפס עומדים להוציאו מחדש). אני אוהב הופעות שמתערבות בתחושת הזמן שלך וזה היה בדיוק המקרה; כשהם סיימו לנגן ההרגשה הייתה שזה עתה חזרת מאיזו מציאות מקבילה לתוך העולם המחורבן שלנו. המרתף החשוך של לבונטין בהחלט מתאים לצלילים שכאלה.

אני עוקב אחרי דוקטלון כבר כארבע שנים, (כמעט מאז הקמת הלהקה) אחרי שראיתי אותם לראשונה בגבעת ברנר בפאב הגרביצקי האגדי. מאוד יכול להיות שזו הייתה הופעתם הראשונה. אני עדיין זוכר בבירור איך שמעתי אותם תוך כדי ישיבה על המרפסת של הביקתה והתבוננות בקרשים הנשרפים בתוך תנור חימום בערב חורפי קריר. לראות הופעה של להקה אדירה ולא ידועה תמיד הייתה חוויה אולטימטיבית עבורי. מאז דוקטלון הקליטו אלבום, חתמו על חוזה הקלטה ועשו סיבוב הופעות בארופה, אך נשארו כמעט אנונימיים בארצם. כארבעים איש באו ללבונטין לשמוע אותם וזה עוד עם להקה נוספת – סטאש, שגם הם נמצאים בסביבה כבר זמן מה.

זו הייתה הפעם החמישית שראיתי את דוקטלון וכמעט כל פעם הם עם בסיסט אחר. (הם החליפו שלשה או ארבעה, אני חושב). הפעם הייתי מופתע (לטובה) לראות את ליאור – הבסיסט של מס מאייש את העמדה. הגישה המוסיקלית האגרסיבית של מס מאד שונה מדרייב הרוק-נ-רול המתון, הכבד והאפל של דוקטלון, אך הבסיסט מסתדר מצויין. הוא מביא איזשהוא מגע חדש, שונה רק במקצת ממה ששמעתי לפני זה – אך זה לדעתי רק  מהוה שיפור.

ז'אנר הסלאדג' בקושי קיים בארץ – כרגע אני חושב שדוקטלון היא הלהקה הפעילה היחידה כאן. אבל בהחלט יש לנו נציגוּת מהליגה הגבוהה ביותר. בגלל דוקטלון התחלתי להתעניין ולהתעמק בסלאדג' – ז'אנר שבעבר הייתה לי איתו הכרות מקרית בלבד. אפשר בהחלט למצוא השפעות של להקות כמו סורויין או סליפ במוסיקה שלהם, אך עבורי דוקטלון ישארו להקת סלאדג' מספר אחד. נכנסתי לסגנון בגללם, והם גאוותנו הכפרית המקומית.