Scorching Haifa August 2010 Onoma Laid8 DarkSerpent PreyForNothing

הגרסה העיברית למטה 

So, on Wednesday we set out for “Scorching Haifa - 2”. From reasons not fully understood, we went out at 5:30 – the worst time to go in terms of traffic. Moreover, my friend’s good old red Volkswagen doesn’t have air conditioning, and the front windows stopped working (as they were up) somewhere near Glilot – so it was a freaking cook up drive. One might say that to suffer so much just to see a local gig is stupid, but I haven’t been to a show in Haifa in a while, wanted to see Dark Serpent and Prey for Nothing, wanted to check out this Beat club I’ve never been to and -  had an official invitation.

After a short food&beer tour around Haifa, we arrived to the Carmel Center, where the club is stationed. In terms of Haifa topography the Carmel Center is a cool (or should I say fancy) location for a rock club. The legendary City Hall was stationed in the deep-shit down town Haifa between Hadar and Vadi Nisnas, rest of the places like The Ant were in the hellish industrial zone bordering the Krayot. So go Beat, however, everything about this club seemed strange to me. Located just near the Zoo, it’s the lower and basement floors of a big apartment building. You can get there walking through a garden or a tunnel-like passage.

The place has ticket booths, long corridors, and a big lobby upstairs. As you go down there’s a roomy chill out zone and a mediocre sized stage area. I’d say the place can comfortably hold 400 people. (That would be 600 in the greedy Tel Aviv standards) The bar is very long, goes around corners and takes the whole side opposite the stage area, but you could drink only in a small guarded area…I’m not kidding here – cause of the kids, I guess – they see you with a beer glass and just go for your neck…

I couldn’t escape the feeling that I’m in some bizarre video arcade from the eighties; the fact that the place was pretty empty and the audience was mostly school kids enhanced that feeling. Scenes from movies like Videodrome and Children of Banhoff Zoo were coming to my mind. But get this, boys and girls – the sound there is just great – among the best I’ve heard in motherland’s clubs, and surely beats any Tel Aviv club except maybe Theatron. A very clear and what’s even more surprising – not too loud sound.

Well, to the music. Onoma were playing their second or third song as we entered. Surprised me for the best, I must say. Judging from their myspace – the band is just another member of the endless legion of them youth alternative/metalcore outfits. Live, however, the music is very listenable. The guys have nice stage presence and pretty good dynamics. I liked the minimalist, but intense drumming, good work on the vocals as well. One surely won't find any musical revelations in their material, but they have some style and are pretty much fun to watch and listen to, especially if you are over-flooded with beer and good mood as I was. As much as I dislike the style, I enjoyed their performance, though the music is just not heavy enough for me.

Laid8, on the other hand, are the essence of everything I dislike about the so called contemporary alternative music. Unfortunately, there isn’t one good thing I can think of to say about this band. Even the name is kinda lame. The music (perhaps as the whole genre) is a bunch of musical cliché’s from the last 20 years or so. Alternative, metalcore, pop-punk – it’s all in there. A sweet cocktail of anything played on MTV in the late 90’s. Song structure goes by the successful metalcore formula – rhythm section + quiet singing and then riff and memorable chorus – mostly just repeating the same line. Like – “There are no answers, only choices we make along the way.” Sure it’s catchy, but where is the god damned essence? Where is the memorable and unique style of the band?

They just remind a little bit of anything popular in the last two decades. The lyrics are uninteresting as well (except the Boudelaire poem, “The Living Flame”). And finally - the vocalist has a pretty weak voice and almost no range to it, it’s subtly felt in their recordings, but live it’s just in your face. Sure she can carry a tune, but not more than that. All in all, this band is a combination of unoriginal elements that seem to fail to work together. I wouldn’t be so harsh if the band was new, but they’ve been around for three years now, so there is no hope for them. Sorry, boys and girls. Nada. Unless someone invests a few millions and makes the next Spice Girls or the next Parkway Drive out of them.

 Next were Dark Serpent. I like this band – everything about them is appealing – the old school musical style, the fine playing, the lyrical themes, the fun they make out of the performances. Yes, they are awesome!!! It’s nice to have a local band in the spirit of the less primitive early thrash. But no rip offs – their material is original as the style goes, I would say. For me they are an improved version of early Kreator – with more attitude and American thrash influences. It’s the third time I see them live and by far it was the show with the best sound. Yes, the sound in this Beat joint is good. The beer selection sucks, though. Whatever. A very intense and dynamic performance, however shorter than I expected. Seven songs were played with some short jokes in between. Well, what can I say about people who put the words “Six, six, six” in the upper corner of their setlist and sign it “The Satan”. Our kind of people, boys and girls, and good musicians as well.

So, after writing how awesome they are, let us spill some shit. Serpent exists for more than ten years and still doesn’t have a good studio recording. WTF?!  All the shows I’ve seen were relatively short and consisted of almost the same material. New songs, god damn it! Longer sets, god damn it! An album, god damn it! Satan is watching you, guys, aren’t you ashamed?! Anyhow, a Dark Serpent performance is pure enjoyment, when I saw them for the first time I was excited finding this black jewel in our local scene.

Prey for nothing. The show before the go – since Israeli sound engineering and musical industry is so well developed, the band, like quite a few others, is flying abroad to record an album (Their second); several new songs from that album were presented in the show. The key term about Prey for Nothing is “musical quality”. They all are very skillful musicians with very good technical abilities and fine sense of taste, which allows them to avoid plain technical masturbation. Well composed, interesting and “tasty” music ( I especially like the bass lines, though all components are fine and fit in place), perfect cooperation between the musicians and a front man with great vocal ability and good stage presence all do them good. However, Prey’s music doesn’t really offer anything new in the style of melodic death metal, or outside of it. (That, my friends, happens a lot to bands that add the word “progressive” to their style description.) The new songs presented were fine, had the usual mild drive, but didn’t add much to the existing material. They did seem to be longer.

Anyway, the final verdict will be given after the album is out. I hope that "Prey" won't be chasing their own (musical) tail five years from now, but widen their musical approach. They do have the ability to do that.

The performance was pretty long – more than an hour for sure and as much as I enjoyed hearing them with adequate sound quality, towards the end I got a little bored. A lot of old material, the new songs, a guest appearance (was it the guy from “Of marbles black”? I don’t really know). A photographer unnoticeably crept in the dark behind the musicians, not only that he didn’t interfere with anything, but he actually added some grotesque element to the performance. The guys did well that evening, but I think a shorter performance would be “tastier”. Personally, I would have taken 15 minutes off Prey and give it to Dark Serpent to get the perfect metal evening.

So, we shell see what Prey for Nothing will cook us in the advanced studios of Abroadia. Good luck with that.

What really surprised me, and not for the best, was the amount of people in the audience. Sure it’s a Wednesday, but it’s also the summer vacation. The crowd was like 60-70 people, mostly kids. So where were at least another 60-70 kids? I dragged my ass there from the god damned Tel Aviv and what do I see? The locals don’t want to attend. There aren’t that much metal shows up north, by the way. So what is wrong? No advertisement? General mood? Plague? I don’t know, but it was quite disappointing. Four bands should be able to get at least 150 people. More than 250,000 people live in Haifa and something like 200,000 in the Krayot. And there aren’t 200 kids and a few grown ups to attend a metal show? Bizayon, north!

PICTURES: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/ScorchingHaifaAugust201002?authkey=Gv1sRgCJm64puGxKOIdA#

  

עיברית

ביום רביעי נסענו ל"Scorching Haifa-2". מסיבה שאינה מובנת לגמרי, יצאנו ב 5:30 - השעה הכי גרועה מבחינת עומס תנועה. יתרה על כל, המיזוג בפולקסווגן האדומה והחביבה של חברי לא עבד והחלונות הקדמיים הפסיקו לעבוד (בעודם סגורים, כמובן) איפשהו ליד גלילות – אז התבשלנו לנו בנסיעה. אפשר לומר שלסבול את כל זה בשביל לראות הופעת מטאל מקומית זה טימטום, אבל מזמן לא ראיתי הופעה בחיפה, רציתי לראות את דארק סרפנט ופריי פור נאת'ינג ולבחון את מועדון הביט שמעולם לא ביקרתי בו, וגם הייתה לי הזמנה רשמית.

לאחר סיבוב בירה+אוכל קצר בחיפה, הגענו למרכז הכרמל בו ממוקם המועדון. מבחינת הטופוגרפיה של חיפה – מרכז הכרמל הוא מיקום מגניב (או יותר נכון מגונדר) למועדון רוק. מועדון הסיטי הול האגדי (ז"ל) היה ממוקם בעיר התחתית בין הדר לואדי ניסנס (די עמוק בחרא), שאר המקומות, כמו הנמלה, נמצאים באיזור התעשיה מהגהנום על הגבול עם הקריות.

 אז סחטיין מרכז הקאראמל; אבל חוץ מזה מועדון הביט נראה די מוזר מכל בחינה אפשרית. ממוקם ליד גן חיות, בקומות המרתף של בניין מגורים. ניתן להגיע אליו בהליכה דרך גן או דרך מעבר דמוי מנהרה. במועדון יש ביתני כרטיסים, מסדרונות ארוכים, ולובי די גדול בקומה העליונה. אחרי שיורדים למרתף רואים איזור ישיבה מרווח יחסית ואיזור במה בגודל בינוני. הייתי אומר שהמקום בקלות יכול להכיל 400 איש (או במובנים של מועדונים תל אביביים חמדנים – 600 איש). הבר מאוד ארוך ומקיף את כל האיזור שמול הבמה, אבל היה מותר לשתות רק באזור מוגדר ומאובטח נפרד – אני לא צוחק. כנראה בגלל הילדים – אתם יודעים איך זה – ילדים רואים בן אדם עם כוס בירה ביד וישר מזנקים לאזור הצוואר...

הייתה לי תחושה שאני נמצא באולם משחקי וידאו  ביזארי משנות השמונים; התחושה רק החמירה בגלל שהמקום היה ריק יחסית ושרוב הקהל היה מורכב מתלמידי בית ספר. סצנות מסרטים כמו Videodrome  ו-

Children of Banhoff Zoo    עלו בראשי. אבל תקלטו את זה טוב ילדים וילדות – הסאונד היה מעולה – זה אחד המקומות עם הסאונד הכי טוב ששמעתי מבין מועדוני ארצנו. מבחינת סאונד המקום לוקח כל מועדון תל אביבי חוץ מאולי התאטרון.

בקיצור – מומלץ להגיע.

נעבור למוזיקה. אונומה היו בשיר השני או השלישי שלהם כשנכנסנו. אני חייב לומר שהלהקה הפתיעה אותי לטובה, כי אם לשפוט לפי המייספייס שלהם – הם עוד הרכב מאותו לגיון אינסופי של להקות אלטרנטיב\מטאלקור צעירות. בהופעה חיה, לעומת זאת, אפשר לשמוע ואף להנות. יש להם נוכחות במה ודינמיקה טובה, אהבתי את התיפוף המינימליסטי אך אינטנסיבי, השירה גם הייתה ברמה. לא תזכו בשום התגלויות מוזיקליות בחומר שלהם, אבל יש להם סגנון וכיף לצפות בהם ולהאזין להם, במיוחד אם אתה מוצף בבירה ומצב רוח טוב כמו שאני הייתי באותו ערב. למרות שאני לא אוהב את הסגנון והמוזיקה פשוט לא מספיק כבדה לטעמי, נהנתי מההופעה שלהם.

Laid8, לעומת זאת, הם התמצית של כל מה שאני לא אוהב בסגנון הידוע כ "אלטרנטיבה" עכשווית. לצערי,אין לי אף מילה טובה לומר על הלהקה. אפילו השם שלהם די צולע. המוזיקה (ואולי הז'אנר כולו) היא אוסף של קלישאות מוזיקליות מעשרים השנים האחרונות. אלטרנטיב, מטאלקור, פופ-פאנק - הכל נמצא בפנים. קוקטייל מתקתק של כל דבר שהושמע בMTV בשנות התשעים המאוחרות. מבנה השירים מבוסס על נוסחת המטאלקור המוצלחת (והקבועה)– באס ותופים +שירה שקטה ואז ריף גיטרה ופזמון קליט – לרוב משפט אחד שחוזר על עצמו. וחוזר חלילה. לדוגמא –

 "There are no answers' only choices we make along the way" זה בהחלט קליט, אבל איפה התכלית לעזאל? איפה הסגנון הייחודי והמזוהה של הלהקה? הם פשוט מזכירים קצת מכל דבר שהיה פופולרי בשני העשורים האחרונים. הליריקה לא מעניינת גם היא,(חוץ משיר אחד של בודלייר – 'להבה חיה'). ולבסוף – לסולנית יש קול די חלש וכמעט נטול מנעד. זה מורגש מעט בהקלטות שלהם, אבל בהופעה חיה פשוט לא ניתן להתעלם מזה. היא שרה בלי לזייף, אבל לא יותר מזה. לסיכום – הלהקה היא צירוף של אלמנטים לא מקוריים שלא מסתדרים כל כך יחדיו. לא הייתי כל כך נוקשה אם זו הייתה להקה צעירה, אבל הם קיימים כבר איזה שלוש שנים, אז נראה שאין תקווה פה, ילדים וילדות. שום תקווה בכלל. אלא אם מישהו ישקיע כמה מיליונים ויהפוך אותם לספייס גירלז או פארקווי דרייב הבאים.

הבאים בתור, דארק סרפנט. אני אוהב את הלהקה הזאת – הם קורצים לי מכל הבחינות – סגנון אולד סקול, יכולת נגינה טובה, נושאי הליריקה, הצחוקים שהם עושים בהופעות. כן, הם מעולים!! זה נחמד שיש להקה מקומית שמנגנת ברוח של הת'ראש המוקדם הפחות פרימטיבי. ושום גניבות – המוזיקה שלהם מקורית ככל שהסגנון מאפשר. מבחינתי הם גרסא משופרת של קריאטור המוקדמים – עם תוספת של חוצפה והשפעות ת'ראש אמריקאי. זו הפעם השלישית שאני רואה אותם בהופעה חיה והפעם עם הסאונד ללא ספק הכי טוב. אכן, הסאונד בביט טוב מאוד. מבחר הבירות, מצד שני, גרוע. ניחא. ההופעה הייתה מאוד אינטנסיבית ודינמית, אבל קצרה ממה שציפיתי, נוגנו שבעה שירים עם כמה בדיחות בין לבין. טוב, מה אפשר לומר על אנשים שכותבים את המילים "שש שש שש" בפינה העליונה של רשימת השירים שלהם וחותמים "השטן"? אנשים מהסוג שאנחנו אוהבים, ילדים וילדות, וגם מוזיקאים טובים.

אז אחרי שכתבתי כמה נפלאים הם, בואו נזרוק קצת חרא. דארק סרפנט קיימים יותר מעשר שנים ועדיין אין להם הקלטה נורמלית. WTF?! כל ההופעות שאני ראיתי היו קצרות יחסית ועם  בערך אותה רשימת שירים. תכתבו  יותר שירים, לעזאזל! הופעות ארוכות יותר, לעזאזל! אלבום, לעזאזל! השטן צופה בכם, חברים, איך אתם לא מתביישים?! בכל אופן, הופעה של דארק סרפנט היא הנאה צרופה, כשראיתי אותם בפעם הראשונה די התרגשתי למצוא את הפנינה השחורה הזאת בסצנה המקומית.

פריי פור נאת'ינג. ההופעה שלפני הנסיעה  – כיוון שתעשיית המוזיקה ואולפני ההקלטות בישראל כל כך מפותחים, הלהקה, כמו רבות אחרות, טסה לחוץ לארץ על מנת להקליט אלבום (השני שלהם). כמה מהשירים החדשים שיופיעו באלבום הוצגו בהופעה. מונח המפתח בהקשר של פריי פור נאת'ינג הוא "איכות מוזיקלית". הם מוזיקאים מיומנים עם יכולות טכניות מאוד גבוהות וחוש טעם טוב שמאפשר להם להמנע מסגנון האוננות הטכנית. הלחנים בנויים היטב, מעניינים ו'טעימים' (אני אוהב במיוחד את קטעי הבאס, למרות שכל כלי הנגינה עושים עבודה טובה ונשמעים בדיוק במקום), שיתוף פעולה מושלם בין הנגנים וסולן עם יכולת ווקאלית גבוהה ונוכחות בימתית טובה – כל זה עושה להם טוב. אבל, המוזיקה של פריי פור נאת'ינג לא ממש מחדשת משהוא בסגנון הדת' מטאל המלודי, או מחוצה לו (זה, חברים יקרים, קורה הרבה ללהקות שמוסיפות את המילה "פרוגרסיבי" להגדרת הסגנון שלהן). השירים החדשים שנוגנו היו טובים, עם אותו הדרייב המתון שקיים בשירים האחרים שלהם, אבל לא הוסיפו יותר מדי לחומר הקיים. מה שכן, נראה שהם היו ארוכים יותר.

בכל אופן, הפסיקה הסופית תינתן לאחר שהאלבום ייצא. אני מקווה שפריי לא ירדפו אחרי הזנב (המוזיקלי) של עצמם חמש שנים מהיום, אלא ירחיבו את הגישה המוזיקלית שלהם. יש להם את היכולת לעשות זאת.

ההופעה הייתה ארוכה למדי – יותר משעה. וככל שנהנתי מהאזנה למוזיקה שלהם בסאונד הראוי לה, לקראת הסוף השתעממתי קצת. הרבה חומר ישן, השירים החדשים, הופעת אורח (האם זה היה הבחור מאוף מארבלס בלאק? אני לא ממש יודע). היה צלם שהתגנב והשתרץ לו אי שם בחושך מאחורי המוסיקאים – לא רק שהוא לא הפריעה, אלה גם הוסיף איזה אלמנט גרוטסקי למופע. פריי פור נאת'ינג די הצליחו – הם באמת נתנו מעצמם באותו ערב, אבל אני חושב שהופעה קצרה יותר הייתה יכולה להשאיר טעם יותר משובח. אישית, הייתי מוריד רבע שעה מההופעה של פריי פור נאת'ינג ומוסיף אותה להופעה של דארק סרפנט על מנת לקבל את ערב המטאל המושלם. אז נראה מה פריי פור נ'אתינג יבשלו לנו בסטודיו המתקדם בארץ חו"ל. בהצלחה.

מה שבאמת הפתיע אותי, ולא לטובה, הייתה כמות הקהל המזערית. נכון, זה היה יום רביעי, אבל זה גם החופש הגודל. בקהל היו כ60-70 איש, רובם ילדים. אז איפה לפחות עוד 60-70 ילדים? אני גררתי את עצמי מתל אביב הארורה ומה אני רואה? המקומיים לא באים. אין כל כך הרבה הופעות מטאל בצפון דרך אגב, אז מה הבעיה? אין מספיק פרסום? מצב רוח כללי? מגפה? אני לא יודע, אבל זה היה די מאכזב. ארבע להקות צריכות להביא לפחות 150 איש. יותר מ250,000 איש חיים בחיפה ובערך 200,000 בקריות, ואין 200 ילדים וכמה מבוגרים שיבואו להופעת מטאל? ביזיון בצפון!

Zaka at the Zimmer, Tel Aviv. July 2010

הגרסה העיברית למטה

Zaka is one of the best bands in the country, and the best in their genre I would say. They play a molotov cocktail of styles that can be tagged as “alternative” or “indie” ( I’ve never quite understood what those tags mean musically, but whatever) – there’s some rock, some punk some psychodelia, some metal, some ska, stoner, blues and what not. A very tasty and fresh explosive mix played with quality and enthusiasm, but hardly any shows which are also not easy to find out about. Yet another outfit of partisans gone to the darkest depths of underground. I do have respect for partisans, being from Ukraine (those stubborn bustards in Ukrainian forests managed to fight the Nazis and the Soviets simultaneously, resisting the Soviets as far as the late fifties), but the show I’ve seen last week was my first ever – and this is bad!  The band comes from the Giv’at Brener kibbutz – which perhaps can explain their boycott attitude towards the (Tel-Avivian) world. This kibbutz, by the way, is a nice place – whoever visited their pub, or the insane concerts in the spinach fields will understand what I’m talking about – never saw them perform there, though. No luck, perhaps.

The venue matched Zaka’s underground concept – The Zimmer Tel Aviv. The name of the place pretty much sums up its essence – it is a room as big as any Israeli typical living room. Although the atmosphere is awesome, I don’t think that more then 30 people can be stuffed in there. The place is situated somewhere in the area of old central bus station of Tel Aviv (total shit-slugs), has a very small door, a fridge filled with beer that you take yourself and put 10 shekels in a jar on top of it, great atmosphere, nominal entrance fee and surprisingly good sound.   Did I mention partisans? 

The evening started early – around six, with a short performance of mr.Kfir – drumming and bulshitting in the style of theatrical idiocy. I liked it – if you got a hyperactive child – don’t give him no drugs, give him drumsticks. MAN 25 followed – I’ve managed to survive through three songs and stepped outside – where you can still hear it, though. Yep, non commercial underground can be bad too.  Boring and monotonic music, bad vocals etc…

Finally – Zaka. Personnel as stated somewhere on the internet: Ariel – guitar, Michael – drums, Assaf – bass, Jackie – vocals. Now, it’s very important to understand that the general atmosphere in their concert is as vital part of it as the music. Drunk, stoned and happy by other means, sweaty crowd of gloomy men and good looking women jumping with spilling beer bottles and shouting out incomprehensible words is my idea of fun. The music flows trough all this along with the musicians. The vocals (female) are very impressive – Zaka’s singer has a strong voice with a very wide range – in terms of notes and styles: Cold seriousness, high screams, occasional growls and so on. She also plays a small cute casio keyboard (for children or something). Rest of the band are “from our finest” as well – very rapid and lively rhythm section and minimalistic, but very juicy guitar riffs and notes merge into damned great music, penetrating your heart, brains, liver, lungs, kidneys and perhaps other parts. All band members sing, by the way. Zaka will easily put in their pocket (or rather chop, dry and smoke) any other Israeli “indie” outfit that I know of. The show is just one or two steps short of a modern pagan ceremony in honor of an invisible but beloved Deity. The songs are short, melodic and rhythmic – the perfect dance music for the stoned intellectual. Something like Iggie Pop’s “Raw power” personnel playing Sonic Youth material, or PJ Harvey after a few years in a Kibbutz and shit like that was passing in my mind if I had to find analogies.

The musicians seemed they could go on and on non stop, but there was some rotation in the crowd during the show (which lasted about an hour, I think) – some stepped outside to breathe air and rest, but others proudly came in to take their place. I myself went out towards the end, missing three or four songs – it was damned choky in that place.

The only problem was to make some pictures without getting my camera smashed and beer/water spilled on. I had to maneuver between the people in the crowd in my own ritual dance –“save the camera – it’s brand new”. That’s why there are only a few good photographs.

So, boys and girls – next time leave your good sense and cameras at home, wear boots (these two chicks really stomped my feet, but their hippie sandals were no match for my bushwalker shit-squeezers) and enjoy.

And how about playing more frequently and advertising your shows? Use Satan for your purposes – get some PR people.

Long live the invisible Partisan – eternal spirit of underground.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/Zaka#

Download their stuff: http://zaka.bandcamp.com/

Looks like that: http://www.youtube.com/watch?v=rREAVYiVgPI

זקא ב צימר. יולי 2010

זקא היא אחת הלהקות הטובות בארץ, והטובה ביותר בסגנון שלהם, לדעתי. הם מנגנים קוקטייל מולוטוב של סגנונות שניתן לתייג כ "אלטרנטיבה" או "אינדי" (למרות שמעולם לא הבנתי מה היא המשמעות המוסיקלית של המושגים האלה, שיהיה) – יש קוקטייל הזה רוק, פאנק, פסיכודליה, קצת מטאל, סקא, סטונר, בלוז ומה לא. תערובת נפיצה וטעימה ביותר שמנוגנת באיכות והתלהבות.

אבל בקושי יש הופעות וכשכבר יש – לא קל לגלות עליהן. לעזאזל – עוד הרכב של פארטיזנים שהתחפרו במעמקים החשוכים של המחתרת הישראלית. בהיותי במקור מאוקראינה אני רוחש כבוד לפרטיזאנים (הממזרים העיקשים של יערות אוקראינה לחמו בו זמנית גם בנאצים ובסובייטים והמשיכו להתנגד לסובייטים עד שנות החמישים המאוחרות), אבל ההופעה שראיתי בשבוע שעבר הייתה הראשונה שלי – רע מאוד. הלהקה במקור מקיבוץ גבעת ברנר, אולי זה מסביר את היחס המחרים כלפי העולם (התל-אביבי) החיצוני. הקיבוץ הזה, דרך אגב, הוא מקום נחמד ביותר – מי שהיה בפאב שלהם או בהופעות המטורפות אי שם בשדות התרד יבין על מה אני מדבר. אך לא יצא לי לראות הופעה שלהם גם  במגרש הביתי – חוסר מזל כנראה.

מיקום ההופעה תואם את הגישה המחתרתית של זקא – הצימר, תל אביב. השם של המקום בהחלט מתאר אותו בצורה מדויקת – זהו חדר בגודל של סלון ישראלי ממוצע. במקום שוררת אווירה כללית טובה מאד, אך אני בספק שניתן לדחוס לשם יותר מ30 אנשים. צימר נמצא אי שם באזור התחנה הישנה של תל אביב (משכנות עוני מוחלטים), יש בו דלת צרה, מקרר מלא בבירות בשירות עצמי עבור 10 שקלים שמוכנסים לצנצנת שעומדת עליו, אווירה מעולה, דמי כניסה סמליים וסאונד טוב באופן מפתיע. כבר אמרתי פארטיזנים?

האירוע התחיל מוקדם – בסביבות השעה 6 בערב עם הופעה קצרה של מר כפיר – תיפוף ובולשיט בסגנון אידיוטיות תיאטרלית. אהבתי. אם יש לכם ילד היפראקטיבי – אל תתנו לו סמים, תנו לו מקלות תיפוף.  25MAN  ניגנו אחריו. החזקתי מעמד שלושה שירים ויצאתי – למרות שבחוץ גם שומעים. ובכן, גם אנדרגראונד לא מסחרי יכול להיות מחורבן. מוסיקה משעממת ומונוטונית, שירה גרועה וכו.

וסוף סוף – זקא. הרכב הנגנים כפי שמופיע אי שם בשממת האינטרנט: אריאל – גיטרה, מיכאל – תופים, אסף – באס, ג'קי – שירה. חשוב מאד להבין שהאווירה הכללית בהופעה של זקא היא חלק לא פחות חשוב מהמוסיקה. קהל שיכור, מסטול ושמח בדרכים אחרות, המורכב מגברים בעלי מראה קודר ובחורות יפות מקפצים עם בקבוקי בירה שנשפכת לכל עבר וצועקים מילים לא ברורות – בהחלט מחזה לרוחי. המוסיקה זורמת בתוך כל זה יחד עם המוסיקאים. השירה מאד מרשימה - לסולנית קול חזק ונעים עם מנעד רחב מבחינת צלילים וסגנונות: מרצינות קרה עד צעקות וצווחות, גראולינג מדי פעם וכו. היא גם מנגנת על אורגנית קטנה וחמודה של חברת קסיו ( לילדים נראה לי ). שאר חברי הלהקה גם הם 'מבחורינו הטובים' כמו שאומרים – מחלקת קצב מהירה ומלאת חיים וריפי גיטרה  וצלילים מינימליסטיים אך עסיסיים שמתמזגים למוזיקה נפלאה זאת שחודרת ללב, למוח, לכבד, לריאות, לכליות ואולי גם לחלקי גוף אחרים. דרך אגב, כל חברי הלהקה שריםת ולא רע.

זקא שמים בכיס (או אולי חותכים לחתיכות קטנות, מייבשים ומעשנים) כל להקת 'אינדי' ישראלית שאני מכיר. ההופעה שלהם מאוד קרובה לטקס פגאני לכבוד יישות בלתי נראית אך אהובה. השירים קצרים, מלודיים וקצביים – מוזיקת הריקוד המושלמת לאינטלקטואל המסטול. משהו שנשמע כמו ההרכב של Raw Power של איגי פופ שמנגן חומר של סוניק יות', או פי ג'יי הארווי אחרי כמה שנים בקיבוץ – זה סוג החרא שהיה עולה במוחי לו הייתי חייב למצוא אנלוגיה.

המוזיקאים נראו כאילו הם יכולים להמשיך לנגן לנצח, אבל בקהל הייתה רוטציה במהלך ההפועה (שנמשכה כשעה, נראה לי) – חלק יצאו החוצה לנשום אוויר ולנוח, אך אחרים תפסו את מקומם בגאווה ואומץ לב. אני יצאתי החוצה לקראת הסוף, והפסדתי שלושה או ארבה שירים – היה ממש מחניק במקום ההוא.

הבעיה היחידה הייתה לי היא לצלם תמונות מבלי שהמצלמה שלי תישבר או שבירה\מים יישפכו עליה, הייתי צריך לתמרן בין האנשים בקהל בריקוד שבטי מקורי משלי – "שמור על המצלמה – היא חדשה לגמרי". זו הסיבה למיעוט התמונות הטובות.

ובכן, ילדים וילדות – בפעם הבאה תשאירו את שיקול הדעת והמצלמות בבית, נעלו מגפיים (שתי בחורות שם ממש רמסו את כפות הרגליים שלי, אבל סנדלי ההיפים שלהן זה לא כוחות מול דורסי החרא שלי) ותהנו.

ולמה לא לנגן לעיתים תכופות יותר ולפרסם את ההופעות שלכם? תיעזרו בשטן למטרותיכם – תשיגו אנשי יח"צ.

לחיי רוח האנדרגראונד והפרטיזן והבלתי נראה.

Woven Hand. Tel Aviv 3.7.2010

                                                                   הגרסה העיברית למטה

  I must confess I’ve never heard of Woven Hand before I saw an internet add regarding their coming to the holy land. A little research revealed that the band is lead by the 16 Horsepower frontman David Eugene Edwards. Not that 16 Horsepower rang a bell – I just remembered it’s some American folk outfit. Listening to both bands’ material I didn’t find many differences – except the natural changing with the time. In my opinion it is possible to refer to Woven Hand as to another line up change in 16 Horsepower. Mr. Edwards is obviously the dominant figure behind the material – musically and lyrically.

   So, as ignorant as I was regarding Woven Hand’s repertoire (consisting of not less than eight albums released since 2002), I had the opportunity of getting a truly fresh and independent impression seeing them live – most of the songs played were heard by me for the first time. If I was to describe the style – I’d call it “Lost in time North American Folklore”. The music is simple and has strong roots in the past, however you cannot escape the fact it is played in the 21^st century by modern and relatively young musicians. Recently Woven Hand had toured with Tool – a most interesting combination in my opinion – illustrating the unusual nature of their genre.

   The show was held (yet again) in the Barbie – a club I particularly dislike. However, the two main problems of the place – poor sound and overcrowded space didn’t exist that evening. About 200 people attended the show – so it was pretty roomy ( the club can hold about 600 people that are still capable of moving and breathing, but as much as a thousand  are often stuffed in there ), the sound was ok – “mediocre plus” throughout the whole show, without any downfalls.

   After a short and unimpressive warm up by “two sevenths” (as stated by the two musicians) of the Collective - Woven Hand climbed the stage. A quartet: (no cello unfortunately) – guitar/banjoline, bass, drums and keyboards/percussion.

    What impressed me right away was the complete concentration displayed by the musicians from the very first note – minimalism in gestures, behavior and, of course, music. Here were people who are truly one with their music – simplistic, saturated, and penetrating. It was especially felt when looking at the singer. Although he was sitting, sweat was pouring from the man after the third song.  Without any idle talk, except a few short thank you’s to the audience, he sang song after song putting a lot of emotion into the performance, stopping only to switch an instrument – banjoline or one of the guitars. 

    Mr. Edwards has a powerful and clear voice – the lyrics could be easily understood through the two microphones (one of them with some kind of reverb). A cowboy hat, mustache, moccasins, occasional Indian chanting, stomping while sitting and “shaking the leg” enhanced the general feeling of being lost in time somewhere between the late 18^th and early 20^th century, and lost in space somewhere on the edge of west American wilderness – standing in a field just before the rain starts. (The band itself is from Denver, Colorado).

   As charismatic as Mr. Edwards is – capturing the audience’s complete attention – he had a very strong back up from the rest of the band. Their precise collaboration created homogenous and powerful waves of sound pouring on the audience. Every note seemed to be forced out of the musicians’ inner silence. The bass provided very solid foundations to the sound, the keyboards were used rather for atmospheric elements while the drums were the heavy heartbeat – simple and vital. None of the instruments (including Edward’s guitar) was playing a leading part, they all rather combined into a strong wall behind the vocals. Again – the spirit of the music and the way it was performed formed a monolith, even while playing Joy Division’s ‘Heart & Soul’. Simple, however emotionally rich and powerful music delivered with strong devotion and concentration. These guys know what they are doing and are doing it well;  the interaction between the band members is very good – giving of course the desired musical result. One can argue that listening to the band’s studio albums leaves some mainstream aftertaste, or a “side effect” perhaps. This feeling, however, disappears when hearing them live – as the music encounters the listener without any interferences by management, production, mixing and so on. 

   Despite the obvious rejection of flashy visual elements (except, perhaps, the often changing of lighting from bright to low) – Woven Hand’s gig is almost a theatrical performance – it is definitely much more then just the music. It was a pleasure to see such sincere and solid on-stage work. The show went on for about an hour and a half without as much as a minute’s brake. About fifteen songs were played – two of them on encore. The encore was, in my opinion, the most powerful part of the show – two long and very intense songs ( especially “Your Russia”). The musicians came back to the stage to give all they got - you could feel it.

   The crowd was mostly around their thirties – I guess this is not the kind of music for the average teenager. I must say that the show was poorly advertised, and with some investment in that field the crowd could be doubled, though personally, I enjoyed the free space.

As the drumsticks started flying I left. 

PHOTOGRAPHS http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/WovenHand#

Woven Hand בתל אביב

אני חייב להודות שלא שמעתי על Woven Hand עד שנתקלתי בפרסומת אינטרנט המודיעה על בואם לארץ הקודש. מחקר קצר העלה שזוהי להקה בהנהגתו של סולן להקת 16 Horsepower – דיוויד יוג'ין אדוארדס, לא ש16 Horsepower  היו מוכרים לי  – רק זכרתי שזהו הרכב פולק אמריקאי כלשהו. האזנתי לחומר של שתי הלהקות והגעתי למסקנה שאין יותר מדי הבדלים – מעבר להתבגרות הטבעית שבאה עם הזמן. לדעתי ניתן להתייחס  ל Woven Hand כשינוי הרכב נוסף של 16 Horsepower. מר אדוארדס הוא בהחלט הדמות השולטת מאחורי החומר – המוזיקה והמילים.

עם כל בורותי בקשר לפועלה של Woven Hand (שהוציאו שמונה אלבומים החל מ2002), הייתה לי ההזדמנות  טובה לקבל רושם טרי ובלתי טלוי מההופעה שלהם – את רוב השירים בהופעה שמעתי בפעם הראשונה. אם היה עליי לתאר את הסגנון, הייתי קורא לזה "פולקור אמריקאי אבוד בזמן". המוזיקה פשוטה ויש לה שורשים שנטועים עמוק בעבר, אבל לא ניתן להימלט מהתחושה שהיא מבוצעת במאה ה21 על ידי מוזיקאים מודרניים וצעירים יחסית. לאחרונה Woven Hand הופיעו בסיבוב הופעות יחד עם Tool – שילוב מאוד מעניין לדעתי, המדגים את האופי הבלתי רגיל של הז'אנר שלהם.

ההופעה נערכה (שוב פעם) בבארבי – מועדון שאני שונא במיוחד. למרות זאת, שתי הבעיות הגדולות של המקום – סאונד גרוע וחלל מלא עד אפס מקום – לא היו קיימות בהופעה זו. בערך 200 אנשים הגיעו להופעה – אז היה די והותר מקום (המועדון יכול להכיל כ-600 איש שמסוגלים לנשום ולנוע, אבל לעיתים תכופות נדחסים לשם גם 1000 איש), הסאונד היה בסדר ,"בינוני פלוס", לאורך כל ההופעה ובלי שום נפילות.

לאחר חימום קצר ולא מרשים של "שתי שביעיות" (כפי שהם תיארו את עצמם) מ'הקולקטיב'–

 Woven Hand טיפסו לבמה. רביעיה: (ללא צ'לו, לצערי) – גיטרה\באנג'ולין, בס, תופים וקלידים\כלי הקשה. מה שמיד הרשים אותי היה הריכוז המוחלט שהמוזיקאים הציגו החל מהתו הראשון –   מינימליזם בתנועות, בהתנהגות וכמובן, במוזיקה. הנה אנשים שמזוהים לגמרי עם המוזיקה שלהם – פשוטה, רוויה וחודרת. זה הורגש במיוחד בהתנהגות הסולן. למרות שהוא  ניגן ושר בישיבה, הזיעה נטפה מהבן אדם החל מהשיר השלישי. ללא שום דיבורי סרק, חוץ ממספר תודות לקהל, הוא שר שיר אחרי שיר והכניס רגש רב בהופעתו, עוצר רק על מנת להחליף כלי נגינה – באנג'ולין או אחת הגיטרות.

למר אדוארדס יש קול חזק וצלול – המילים הובנו ללא שום קושי מבעד לשני המיקרופונים (אחד עם אפקט reverb כלשהו). כובע קאובוי, שפם, מוקסינים, פזמון אינדיאני אקראי, רוקע ברגלו ו'מרעיד' אותה – כל זה הגביר את התחושה כאילו אתה אבוד בזמן בין סוף המאה ה18 ותחילת המאה ה20 ואבוד במרחב – איפשהו בקצה של מרחבי המערב האמריקאי – עומד באמצע שדה רגע לפני שגשם מתחיל (הלהקה עצמה מדנבר, קולורדו).

אמנם מר אדוארדס הכריזמטי הצליח ללכוד את תשומת הלב המלאה של הקהל – אך היה לו גיבוי חזק מאוד משאר חברי הלהקה. שיתוף הפעולה המדויק שלהם יצר גלים הומוגניים ורבי עוצמה שנשפכו לעבר הקהל. כל צליל נדמה שיצא מתוך השקט הפנימי של הנגנים. הבאס סיפק בסיס איתן לצלילים שנוגנו, הקלידים שימשו כאלמנט אווירתי בעיקר והתיפוף כפעימות לב כבדות – פשוט וחיוני. אף אחד מכלי הנגינה לא שימש כמוביל אלא כולם השתלבו ויצרו מעין קיר מאחורי השירה. שוב – אופן הביצוע ואופי המוסיקה יצרו מונוליט, אפילו בזמן שהם ניגנו את 'Heart & Soul' של Joy Division.

המוזיקה והצורה בה היא הועברה היו מלאות בהתמסרות מלאה וריכוז. החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב; האינטראקציה בין חברי הלהקה הייתה טובה מאוד – וגרמה לתוצאות המוזיקליות הרצויות. ניתן לומר שהאזנה לאלבומי הסטודיו שלהם משאירה טעם לוואי מיינסטרימי, אך תחושה זו נעלמת כשמאזינים להופעה חיה – כשהמוזיקה נפגשת ישירות עם המאזין ללא הפרעות של ניהול, הפקה, מיקס ועוד.

למרות ההתעלמות המוחלטת ממפגני ראווה נוצצים (מלבד התאורה שהשתנתה תכופות מחלשה לבהירה) – ההופעה של Woven Hand כמעט תיאטרלית – בהחלט יש בה יותר ממוזיקה בלבד. זה היה תענוג לצפות בנוכחות במה כל כך כנה ויציבה. ההופעה נמשכה כשעה וחצי בלי  אפילו דקה של הפסקה. בערך חמישה עשר שירים נוגנו – שניים מהם בהדרן. ההדרן היה, לדעתי, החלק החזק ביותר בהופעה – שני שירים ארוכים ועזים (במיוחד "Your Russia"). המוזיקאים חזרו לבמה ונתנו כל מה שהיה להם לתת – אפשר היה להרגיש בזה.

    הקהל היה מורכב ברובו מבני שלושים – אני מניח שזו לא מוזיקה למתבגר הממוצע. אני חייב לומר שההופעה לא פורסמה כראוי ועם מעט השקעה כמות הקהל יכולה הייתה להיות כפולה, למרות שאישית נהנתי מהמקום הפנוי.

   

כשמקלות התיפוף החלו להתעופף אני הלכתי.