Dukatalon & Stash at Levontin7. August 2010.

הגרסה העיברית למטה

Levontin7 can give a feeling of underground to any performer. First of all, it is under the ground - the ground floor occupied by the bar and the concert lounge being in the basement. It has a low ceiling painted black, dark lighting, a small stage and a pretty good sound. The place isn’t big, not more than 150 people would fit in there, if you ask me, though usually I see much less audience there. A few shows are often held each evening. That, on one hand, makes shows start almost on time, but on the other can make them shorter then expected. It’s surely a successful enterprise for the club, perhaps not so good for the musicians and the audience. Anyhow, Levontin became the usual place for any kind of the so called indie or underground acts – local or from abroad.  

On Wednesday, August 25 it hosted our own Dukatalon and Stash.

Stash went on first to give a pretty good performance, about 40 minutes long. In my opinion - the time limitation did them good. The previous show I’ve seen (A recent gig with Underdog in Sublime) was much longer, and got less and less interesting as it went on – though the crappy sound contributed a lot to that feeling. This time, with better sound and no overfeed of material the band made a much better impression. Stash plays stoner rock of the good old classic kind; however the feeling is that the music developments of the nineties were a strong influence. The songs are fun to listen to, even though they tend to remind each other due to the style and the way they are sung. Stash is a five piece band; yet the sound isn’t dense - rather floating and pleasant. The singer has a nice enough voice; however he doesn’t deliver the intensive load of energy I would expect in this style of music. 

All in all it’s very suitable music for a nostalgic rock-n-beer hangout, and since we don’t have many bands like that in good old motherland (Buzzer, which isn’t very active lately, and that’s pretty much it) I say - way to go! Anyhow, if you’re a fan of the style you will surely enjoy their show, and if you’re not – you won’t suffer.

Dukatalon is a different case. Their music is truly unique – especially considering the Israeli scene. In fact, the amount of compliments I want to give them made writing this text pretty uninteresting. What they play is sludge, subtly spiced with some doom and hard rock. Musical quality, originality, thorough composing, their own distinguishing sound, great energetic drive and chemistry between the musicians – this trio has it all.

 All the components I appreciate in music are present, and the band sounds great both live and recorded. Their long, heavy, low keyed compositions take you into a slow dark psychogenic swirl. The music is felt by the whole body and the damned soul, as much as it is heard by one’s ears. Intense and precise drumming, heavy riffs that blend with the bass, short, melodic and beautiful guitar soloing and occasional roaring vocals that sound as they were coming from a grave – all those components fall into place perfectly and create truly classical compositions. The result – deep and somewhat enchanting music – I could listen to them for hours. This is the sound of Hell slowly melting in them dark red flames, boys and girls. Performing live, the musicians themselves seem to be in a state of a light trance, which is maintained as long as they keep playing. If you’re lucky – you’re sucked into this trance.

    The guitarist (and vocalist) and the bassist stood off stage with the amplifiers right behind their backs. The drums were placed on stage – behind them. What can I say, those amplifiers really chew on your soul, enhancing the feeling that you are somewhere inside the music. Dukatalon played for about an hour – starting with a new song and playing all the material from their only album to date – “Saved by Fear”. (The album was produced by the notorious Billy Anderson and released by Sleeping Village and now is going to be re-released by Relapse). I like shows that meddle with your sense of time – and that was the case. When they finished playing the feeling was as returning from some next door parallel reality back to this crappy world. Levontin’s dark basement is surely a suitable place for this kind of sounds.

I’ve been following Dukatalon for about four years now, (almost since the band started out) after I first saw them live in Givat Brener’s legendary Gravitzki pub. Possibly, it was their first show. I still remember very clearly listening to Dukatalon’s music while sitting on the old shag’s porch and looking at firewood burn inside the heating stove on a cool winter night. Seeing a truly great, but anonymous band has always been the ultimate experience for me. Since then Dukatalon recorded an album, got a record deal and toured Europe, but remained almost totally unknown at home. About forty people came to the show – and that with another band - Stash, which has been around for quite some time as well. It was the fifth time I’ve seen Dukatalon live  - and almost every time I saw them with a different bassist. (They’ve switched three of them, I think) This time I was surprised (for the best) to see Lior From M.e.s.s manning the battle station. The aggressive musical approach of M.e.s.s is very different from Dukatalon’s mild heavy and dark rock-n-roll drive, however, the bass player seems to fit in just fine. He brings his own subtle touch, slightly different from what I’ve heard before, but I think it’s only for the best.  

The sludge genre is hardly represented at all in our country; right now I think Dukatalon is the only active band around. But we surely have a representative from the top league. Dukatalon is the reason I started to be deeply interested in sludge, a genre I had a merely coincidental acquaintance with, up to four years ago. One can surely find influences of other bands such as Sourvein or Sleep, but for me Dukatalon will always remain number one. I started getting into sludge because of them, and they’re our own local villagers' pride.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/DukatalonStash#

Myspace: http://www.myspace.com/dukatalon   http://www.myspace.com/metalstash

YouTube: http://www.youtube.com/watch?v=toSspYQe13I&feature=related

דוקטלון וסטאש בלבונטין7. אוגוסט 2010

לבונטין 7 הוא מועדון שיכול לתת תחושת מחתרת לכל מופע. ראשית, הוא ממוקם מתחת לאדמה, בקומת הקרקע ישנו הבר כאשר אולם ההופעות נמצא במרתף – זהו אולם בעל תקרה נמוכה הצבועה בשחור, תאורה קודרת וסאונד טוב למדי. המקום אינו גדול, מיועד ללא יותר מ 150 איש להערכתי, למרות שבדרך כלל רואים שם כמויות קהל קטנות מזה. מדי ערב מתקיימות שם מספר הופעות, וזה מצד אחד גורם להן להתחיל כמעט בזמן, אך מצד שני יכול להפוך אותן לקצרות מהצפוי. צורת פעולה מוצלחת בהחלט עבור המועדון, אך כנראה לא הכי טובה למוסיקאים ולקהל. בכל אופן, לבונטין הפך למקום טבעי לכלל הסוגים של מופעי "אינדי" או "אנדרגראונד" מהארץ ומחו"ל. ביום רביעי, 25 באוגוסט, הוא אירח את הלהקות סטאש ודוקטלון המקומיות.

סטאש עלו לבמה ראשונים ונתנו הופעה די טובה שנמשכה כ 40 דקות. לדעתי, הגבלת הזמן עשתה להם טוב. הופעתם הקודמת שיצא לי לראות (עם אנדרדוג, לא מזמן בסבליים) היתה ארוכה משמעותית והפכה למעניינת פחות ופחות ככל שנמשכה – למרות שהסאונד הגרוע תרם רבות לתחושה הזאת. הפעם – עם צליל טוב יותר וללא האכלת יתר בחומר המוסיקלי, הם השאירו רושם הרבה יותר טוב. סטאש מנגנים סטונר רוק מהסוג הקלאסי הישן והטוב, יחד עם זאת יש תחושה שההתפתחויות המוסיקליות של שנות התשעים היו להשפעה חזקה. היה כיף להאזין לשירים, למרות שהם נוטים להזכיר אחד את השני – בגלל מגבלות הסיגנון ואופי השירה.בלהקה חמשה נגנים, יחד עם זאת הצליל שלהם אינו דחוס, אלא זורם בנעימות. לזמר קול נחמד למדי, אך הוא אינו מעביר את מנת האנרגיה האינטנסיבית לה הייתי מצפה בסוג המוסיקה הזה. לסיכום – מוסיקה שבהחלט מתאימה לבילוי רוק-נ-בירה נוסטלגי וכיוון שאין כמעט להקות כאלה במולדתנו היפה (באזר – שאינה פעילה במיוחד לאחרונה ובעצם זהו) אני אומר – כל הכבוד! בכל אופן, אם אתם נמנים בין אוהדי הסגנון – בטוח תהנו, במקרה וזה לא הסגנון שלכם – לא תסבלו.

דוקטלון הם מקרה אחר. המוסיקה שלהם בהחלט יוצאת דופן – במיוחד על רקע הסצנה הישראלית. למען האמת, כמות המחמאות שהייתי רוצה לתת להם הפכה את כתיבת הטקסט הזה לדי לא מעניינת. הם מנגנים סלאדג', מתובל בעדינות בדוּם והארד רוק. איכות מוסיקלית, מקוריות, הלחנה מושקעת, צליל ייחודי משלהם, דרייב חזק וכימיה טובה בין הנגנים – לשלישיה הזאת יש את הכל. כל המרכיבים שאני מעריך במוסיקה נוכחים, הלהקה נשמעת מצויין גם בהקלטות וגם בהופעה חיה. השירים הארוכים, הכבדים ובעלי צליל נמוך ועמוק לוקחים את המאזין למערבולת פסיכוגנית איטית ואפלה. את המוסיקה הזאת לא רק שומעים, אלה גם מרגישים בגוף ובנשמה הארורה. תיפוף מדוייק ועז, ריפים כבדים המתערבבים עם צלילי הבס, קטעי סולו קצרים מלודיים ויפים, שירת שאגה ארעית שנשמעת כאילו היא מגיעה מן הקבר – כל המרכיבים מתלכדים באופן מושלם לתוך יצירות בהחלט קלאסיות. התוצאה – מוסיקה עמוקה ומקסימה שאאפשר להאזין לה שעות. זה, ילדים וילדות, הצליל של הגהנום שנמס באיטיות בלהבות אדומות כהות. בהופעה חיה, נדמה כי המוסיקאים עצמם נכנסים למצב של טרנס קל הנמשך כל עוד הם מנגנים. אם יהיה לכם קצת מזל – תישאבו לטרנס הזה גם אתם.

הגיטריסט (והזמר) והבסיסט עמדו ליד הבמה אם המגברים מאחורי גבם. התופים היו על הבמה מאחוריהם. מה אומַר – המגברים האלה בהחלט לעסו את הנשמה והעצימו את התחושה שאתה נמצא איפשהו בתוך המוסיקה. דוקטלון ניגנו כשעה – הם התחילו עם שיר חדש וניגנו את כל החומר מאלבומם היחיד נכון לעכשיו – "ניצולים על ידי הפחד" (האלבום הופק ע"י בילי אנדרסון הידוע לשמצה, יצא בסליפינג וילאג' וכעת רילאפס עומדים להוציאו מחדש). אני אוהב הופעות שמתערבות בתחושת הזמן שלך וזה היה בדיוק המקרה; כשהם סיימו לנגן ההרגשה הייתה שזה עתה חזרת מאיזו מציאות מקבילה לתוך העולם המחורבן שלנו. המרתף החשוך של לבונטין בהחלט מתאים לצלילים שכאלה.

אני עוקב אחרי דוקטלון כבר כארבע שנים, (כמעט מאז הקמת הלהקה) אחרי שראיתי אותם לראשונה בגבעת ברנר בפאב הגרביצקי האגדי. מאוד יכול להיות שזו הייתה הופעתם הראשונה. אני עדיין זוכר בבירור איך שמעתי אותם תוך כדי ישיבה על המרפסת של הביקתה והתבוננות בקרשים הנשרפים בתוך תנור חימום בערב חורפי קריר. לראות הופעה של להקה אדירה ולא ידועה תמיד הייתה חוויה אולטימטיבית עבורי. מאז דוקטלון הקליטו אלבום, חתמו על חוזה הקלטה ועשו סיבוב הופעות בארופה, אך נשארו כמעט אנונימיים בארצם. כארבעים איש באו ללבונטין לשמוע אותם וזה עוד עם להקה נוספת – סטאש, שגם הם נמצאים בסביבה כבר זמן מה.

זו הייתה הפעם החמישית שראיתי את דוקטלון וכמעט כל פעם הם עם בסיסט אחר. (הם החליפו שלשה או ארבעה, אני חושב). הפעם הייתי מופתע (לטובה) לראות את ליאור – הבסיסט של מס מאייש את העמדה. הגישה המוסיקלית האגרסיבית של מס מאד שונה מדרייב הרוק-נ-רול המתון, הכבד והאפל של דוקטלון, אך הבסיסט מסתדר מצויין. הוא מביא איזשהוא מגע חדש, שונה רק במקצת ממה ששמעתי לפני זה – אך זה לדעתי רק  מהוה שיפור.

ז'אנר הסלאדג' בקושי קיים בארץ – כרגע אני חושב שדוקטלון היא הלהקה הפעילה היחידה כאן. אבל בהחלט יש לנו נציגוּת מהליגה הגבוהה ביותר. בגלל דוקטלון התחלתי להתעניין ולהתעמק בסלאדג' – ז'אנר שבעבר הייתה לי איתו הכרות מקרית בלבד. אפשר בהחלט למצוא השפעות של להקות כמו סורויין או סליפ במוסיקה שלהם, אך עבורי דוקטלון ישארו להקת סלאדג' מספר אחד. נכנסתי לסגנון בגללם, והם גאוותנו הכפרית המקומית.      

Tikun Khatzot at Freeland Bar. August 2010

                                                                   הגרסה העיברית למטה                             

Last Friday had a lot of shows to offer around the good old village of Tel Aviv. The Aprons gave a free show somewhere around Carmel market, the Barby held an international heavy metal festival, Kruzenshtern&Parohod gave out their loony kleizmer jazz in the Levontin basement, and for the truly advanced listener, Boy George played a dj set at some party in the suburbs. As for me, I went to see Tikun Khatzot in Freeland Bar’s non air-conditionered back room.

Some bands find themselves in the underground because they play music that is not easy to comprehend by the general public (such as Kruzenshtern&Parohod, Barbara, Cain&Abel 2010 etc…) others find themselves there because they are plain unknown (such as Charlie Megira, Zaka, Stash and many others). Well, Tikun Khatzot is definitely in the second category. As Gaius Petronius once said about Emperor Nero’s poetry – perhaps it’s no good, but there sure is something there.

Tikun doesn’t fall from any known Israeli mainstream rock outfit, though I’m not sure that this is much of a compliment. Their material strives to rock music of the late sixties and the seventies, with minor influences of the eighties “new wave”. Well, since nothing really interesting happened in mainstream rock since the mid seventies, their nostalgic inspiration is probably for the best. Our own glamorous Israeli rock is also a noticeable influence - the smell of SakharoFortis, Dr. Casper’s bunny show, Rockfour and others is surely present. What I liked about them is that they don’t use any poppish elements like many others outfits in the genre. It’s definitely rock music, even quite old fashioned rock music - with the classical song structure of intro, building up tension, chorus and the inevitable guitar solos. The sound is guitar based, with simple rhythm section parts and occasional keyboards, which they didn’t have on stage this time.    

Tikun Khatzot easily produces pleasant, though not too soft catchy melodies and memorable choruses. This is your plain radio-hit material and it has some meaningful lyrics. Think of something like The Yehudim with more interesting songs and a better singer (with a Russian accent).

The five piece band is fronted by guitarist and main lyricist Igal East and the charismatic singer Sofia. Igal has a very long list of past and present musical projects, the most memorable of which is probably the group “Zionism” - with its marvelously cynical songs (in the Russian language) with political and social themes. Sofia was the lead singer of “Jongo’s Road” – perhaps the most successful Russian rock band in Israel – at least by means of popularity (disbanded around 2006).

Now those people switched over to Hebrew. Well in today’s world, rock songs in Hebrew are as ridiculous as in any other language, except maybe Chinese. The crowd in their concerts, however, is still the same – immigrants from the good old and damned Soviet Union.

Tikun doesn’t bring any musical innovations, neither it has a truly unique distinguishing sound – listening to them reminds a great deal of stuff – a common problem that almost any band in the genre suffers from. Whatever Tikun might have, is definitely in the lyrics and the singing. So they still follow the strong tradition of Russian rock (and, in a way, Israeli rock as well) where everything evolves around the lyrics.

Tikun’s lyrical themes usually describe inner personal conflicts and struggles, often connecting them to social, political and historical issues. A share of dark humor is often present. There are some strangely assembled sentences here and there – still, the words aren’t written in mother tongue. The poetry is simplistic, compressed and somewhat limited – concentrating on the message and the emotional strain, rather than on literary qualities. The singer’s emotionally rich and relatively rough voice suits the lyrics perfectly. 

  

Sofia has a very strong and beautiful voice, deeper and lower than the usual female vocals. Sometimes the singing is clear and sometimes hoarse. She sings with a lot of emotion, yet her gestures on stage are very minimalist. She was plain fun to watch, singing with eyes closed, smoking one cigarette after another and occasionally making little sips of southern comfort from a huge glass. Rest of the band members behave in the same spirit – very concentrated on the music, no bullshit between the songs, or any other populist crap. These people go on stage simply to play music and they are strongly devoted to it.

A strong issue is of course the accent in the singing. So far, all Tikun Khatzot’s songs are sung in Hebrew, with a pretty heavy Russian accent. But, what is more disturbing, is that the singer seems to think in Russian, and that creates intonations that are very different from what we are used to hear in songs that are in Hebrew, or in day to day life. To a Russian speaker this will probably seem amusing, but to the native Hebrew speakers this is likely to seem bizarre. The issue is felt less in live performance, but on the recordings it’s inescapable.

All in all, this accent and the somewhat strange intonations are the only obstacle between  Tikun Khatzot’s music and wide audiences – an obstacle that can be overcome by the listener getting used to it, or the singer working on her pronunciation. Though, in the light of Sofia’s high vocal ability, the whole accent issue can actually become the distinguishing mark of their songs.  

The show started around 11:30 after a warm up by WolfBerry ( I missed most of it so I’ll write about them some other time) and lasted for about an hour. Quite a few songs had a good drive to them, but people mostly just stood around, some even sat, while I was busy taking pictures in Freeland’s crappy lighting. It’s been pretty long since I’ve been to a show and actually tried to concentrate on the lyrics – but I was rewarded. Here’s an excerpt from the song Dudu. “So what is it like to live and suffer in your own country, instead of having a ball in exile? What is it like to be proud, instead of being free? And putting on a fake smile, when everyone else is in despair? Just ask Dudu, from Home Center…Just ask Dudu…”  In fact, some of the phrases and the melodies still circulate in my brain – three days after the show.

The sound was tolerable, though very different around the room – and it’s a pretty small room. There was a moment where everything except the vocals and the drums got disconnected – and it still sounded pretty good, in the beginning I even thought that it was planned. The soundman managed to fix the problem in about a minute. About 60 people attended the event, but they circulated between the choky lounge and the air-conditioned bar, which, by the way had very tasty Goldstar beer. So, I pretty much enjoyed the show, had my dose of mainstream for a while, went home and listened to Bathory to relax before sleep.

Tikun Khatzot has an album that circulates the internet and another one in recording. Anyone who attended the show received their self printed CD titled “The last revolution” Though to my ears, they sound much better live.  

Photographs http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/TikunKhatzot

Myspace http://www.myspace.com/tikunhatzot

תיקון חצות בפרילנד בר

ביום שישי האחרון היול כפר המתקרא תל אביב הרבה הופעות להציע. Aprons הופיעו בחינם איפשהו בסביבת שוק הכרמל, בבארבי היה פסטיבל האבי מטאל בינלאומי, קרוזנשטרן ופרוחוד ניגנו את הכלייזמר ג'אז המטורף שלהם במרתפי לבונטין 7, ולמאזינים המתקדמים באמת הייתה האפשרות לראות את בוי ג'ורג' נותן די ג'י סט אי שם בפרברים. ואני הלכתי לצפות בהופעה של תיקון חצות בחדר האחורי והלא ממוזג של הפרילנד בר.

הרבה להקות מוצאות את עצמן בסצנת האנדרגראונד כי הן מנגנות מוזיקה שאינה קלה לעיכול עבור הציבור הרחב (לדוגמא – קרוזנשטרן ופרוחוד, ברברה, קין והבל 90210 וכו') אחרות מוצאות עצמן שם כי הן פשוט לא ידועות (כמו צ'רלי מגירה, זאקא, סטאש ורבות אחרות); ובכן, תיקון חצות בהחלט שייכת לקבוצה השניה. כמו שגאיוס פטרוניוס פעם אמר על שירתו של הקיסר נרו – היא אולי לא טובה, אבל בהחלט יש בה משהו.

תיקון חצות לא נופלת ברמתה מאף להקת רוק ישראלית פופולרית, רק שאיני בטוח שזו מחמאה. החומר שלהם מזכיר מוזיקת רוק מסוף שנות השישים  ושנות השבעים, עם השפעות קלות של הניו ווייב משנות השמונים. כיוון ששום דבר מעניין לא קרה ברוק המיינסטרימי מאז אמצע שנות השבעים, ההשראה הנוסטלגית שלהם היא רק לטובה. הרוק הישראלי הזוהר מהווה השפעה גם הוא – ריחות של פורטיסחרוף, מופע הארנבות של ד"ר קספר, רוקפור ואחרים בהחלט מורגשים. מה שאני אהבתי במוזיקה שלהם זה שאין בה אלמנטים פופיים, כמו אצל הרבה להקות אחרות  בז'אנר. זו בהחלט מוזיקת רוק, אפילו מעט מיושנת , בעלת מבנה השיר הקלאסי של פתיחה, בניית מתח, פזמון וסולו גיטרה בלתי נמנע. המוזיקה מבוססת בעיקר על גיטרות, עם תיפוף ובס בסיסיים והבלחות של קלידים – הפעם לא היו קלידים על הבמה.

תיקון חצות מייצרים מלודיות קליטות, נעימות אך לא רכות מדי ופזמונים שקל לזכור; חומר מתבקש ללהיטי רדיו ואפילו יש לשירים מילים בעלות משמעות. תחשבו על משהו כמו להקת היהודים עם שירים מעניינים, וזמרת טובה יותר (עם מבטא רוסי).

הלהקה כוללת חמישה חברים כאשר הבולטים הם הגיטריסט והכותב הראשי – יגאל איסט והזמרת הכריזמטית סופיה. יגאל שותף ברשימה ארוכה של פרוייקטים מן העבר וההווה, כשהזכור בהם הוא  הלהקה "ציונות" – עם השירים הציניים  והמצחיקים עד מאוד (בשפה הרוסית) על נושאים פוליטיים וחברתיים. סופיה הייתה הזמרת בלהקת "דרכו של ג'ונגו" – אולי להקת הרוק הרוסית המצליחה בישראל – לפחות במובנים של פופולריות (הלהקה התפרקה בסביבות 2006).

עכשיו האנשים האלה עברו לעברית. אני מניח שבעולם של היום, שירי רוק בעברית מגוחכים בערך כמו בכל שפה אחרת, אולי חוץ מסינית. אך הקהל בהופעות שלהם, עדיין אותו קהל – מהגרים מברה"מ הטובה והארורה.

תיקון לא מביאים חדשנות מוזיקלית, וגם אין להם צליל ממש ייחודי שמבדיל אותם מהאחרים – האזנה להם מזכירה די הרבה דברים – בעיה שמשותפת להרבה להקות באותו סגנון הרוק המיינסטרימי.

אם קיימת אצלהם איזושהי יחודיות - היא במילים ובשירה. כך הם ממשיכים מסורת ארוכת ימים של הרוק הרוסי (ובדרך מסויימת, גם ברוק הישראלי) לפיה הכל סובב סביב המילים. הנושאים בשירים של תיקון חצות בדרך כלל מתארים קונפליקט פנימי ומאבק אישי, שהרבה פעמים מתקשר לנושאים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים. ישנם כמה משפטים מוזרים מבחינה תחבירית פה ושם – בכל זאת, השירים לא כתובים בשפת האם של הכותב. הכתיבה פשטנית, דחוסה ומצומצמת – מתרכזת בעיקר במסר ובמתח הרגשי ולא באיכויות ספרותיות. הקול המחוספס והרווי של הסולנית מתאים למילים בצורה מושלמת.

לסופיה יש קול מאוד חזק ויפה, עמוק ונמוך יותר מקולות נשיים ששומעים ברוק בדרך כלל. לפעמים השירה צלולה ולפעמים יש בה צרידות. היא שרה עם הרבה רגש, אך מחוותיה על הבמה מועטות מאוד. היה פשוט כיף לצפות בה שרה בעיניים עצומות, מעשנת סיגריות זו אחר זו ומדי פעם לוקחת לגימות קטנות של סאות'רן קומפורט מתוך כוס ענקית. שאר חברי הלהקה התנהגו בצורה דומה – מרוכזים מאוד במוזיקה, בלי זיוני שכל בין השירים או שום חרא פופוליסטי. האנשים האלה פשוט עולים על הבמה כדי לנגן מוזיקה והם עושים את זה במסירות רבה.

כמובן שהמבטא הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת. עד כה – כל שירי הלהקה מושרים בעברית עם מבטא רוסי די כבד, אבל מה שמטריד יותר זה שנדמה שהזמרת חושבת ברוסית, מה שיוצר אינטונציות שונות מאלה שאנו רגילים לשמוע בזמר העיברי, או בשפת היום יום. לדובר רוסית זה אולי יהיה משעשע, אבל לדובר העברית הילידי זה ככל הנראה ישמע מוזר. מרגישים את זה פחות בהופעה חיה, אבל לא ניתן להתעלם מזה בהאזנה להקלטה.

בסך הכל, המבטא והאינטונציות המוזרות מהווים את המכשול היחיד שמפריד בין המוזיקה של תיקון חצות והקהל הרחב.   בהחלט ניתן להתגבר על כך בהרגלת המאזין, או עבודה של הזמרת על ההגייה. למרות שלאור יכולותיה הווקאליות הגבוהות של סופיה, כל עניין המבטא יכול פשוט להפוך לסימן ההיכר של הלהקה.

ההופעה התחילה בסביבות 11:30 לאחר חימום של להקת WolfBerry (שפיספסתי את רובו אז אכתוב עליהם בפעם אחרת) ונמשכה כשעה. הרבה שירים היו בעלי דרייב טוב אך אנשים פשוט עמדו סביב, חלק אפילו ישבו, בזמן שאני הייתי עסוק בלצלם תמונות בתאורה המחורבנת של הפרילנד. עבר די הרבה זמן מאז שהייתי בהופעה שבה ממש ניסיתי להתרכז במילים – אך תוגמלתי על כך. הנה קטע מהשיר דודו " איך זה לסבול במולדת, במקום להנות בגלות? איך זה להיות גאה, במקום להיות חופשי? ולחייך מזויף, כשכולם מיואשים? תשאלו את דודו מהום סנטר! תשאלו את דודו..." כמה מהביטויים והמלודיות עדיין מסתובבים אצלי במוח – שלושה ימים אחרי ההופעה. הסאונד היה נסבל, למרות שהיה שונה במקומות השונים בחדר – וזה חדר די קטן. היה רגע שבו כל כלי הנגינה מלבד התופים והשירה התנתקו – וזה עדיין נשמע די טוב, בהתחלה הייתי בטוח שככה החלק הזה בשיר הולך; איש הסאונד הצליח לתקן את הבעיה תוך דקה. בערך 60 איש נכחו בהופעה, אבל הם נעו בין חדר ההופעה המחניק והבר הממוזג, בו, דרך אגב, מזגו גולדסטאר מאוד טעים. אני די נהנתי מההופעה וקיבלתי את מנת המיינסטרים שלי לזמן הקרוב, הלכתי הביתה והאזנתי לבאת'ורי כדי להרגע לפני השינה.

לתיקון חצות יש אלבום שמסתובב ברשת ועוד אחד בדרך. כל מי שהגיע להופעה קיבל דיסק (בהדפסה עצמית) של "המהפכה האחרונה", אך לאוזניי, הם נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה.

M.e.s.s. and Mad; alarm live at the Bloom Bar.

הגרסה העיברית למטה

On a typical, hot and disgustingly humid Saturday evening, pretty much by chance, I’ve come upon M.e.s.s. and Mad:Alarm giving a free show at the Bloom Bar. Unfortunately, I came late - just in time to see Mad:Alarm play the last four songs of their set, one of which was a cover (to Pantera). However, they really impressed me and all I have for them is black words of praise. The style can be described as groove metal, with a few additions here and there. Everything about them was just in place except perhaps for the band’s name, who the hell thought of it?

 The music is simple, heavy, saturated, yet mild - not too fast, not too slow, not too mean and not too serious. A very pleasant drive – simple straight forward aggression that gets to the bone and the heart. Watching them move on that tiny stage only enhanced that impression. The general feeling was that I was hearing groove metal from just before Pantera got famous. Some stoner roots and R&B rhythmical influences. The singer seemed strangely familiar – turned out that it was Ishay of Breorn, who stepped in to replace the ill (not fatally) Mad:Alarm’s vocalist Khen Raanan. Well, all that is left is to check out mr. Raanan in action, however, I have a feeling that everything will be all right there, judging by the other musicians in the band. Mad:Alarm is currently touring Tel Aviv and other distant villages of our mighty motherland such as Jerusalem, Haifa and Kiryat Shmona.

Well, I wanted to write about M.e.s.s. for quite a while; all I needed was to visit another show for some fresh impressions and drunken inspiration. And so, this Saturday I got them both. It was the fifth time I’ve seen M.e.s.s live and it just keeps getting better and better. Pure and chaotic aggression of their minute and a half to two minutes bullet-like songs, backed with minimalist, however spectacular visual performance shakes your brain into some perverted state of nirvana. Yet, chaotic and fast as it is, the music has a flow to it, like some noble caveman’s rage attack. 

Their grind-punk will put a smile on any baby’s face – it does on mine. Classic punk, bass based rock-roll, grind, tracks of  metalcore, theme song from woody woodpecker - it's all there, and M.e.s.s brings out the best of each element.

A typical M.e.s.s performance is short, fast, mad and carries a strong visual element. Make up, costumes and gestures are used to complete the ideas passed to the audience through the music and those wonderful screams. The center of this carefully planned laughing hurricane is the singer, whose whole appearance contributes to the sight – even her tattoo’s fit in the performance. She sings, screams, screeches, shouts, growls etc...

   The bassist movements reminded me a dance of a possessed zombie. The guitarist is calmer, older, wiser and a little sleepy – he looks around with his sad eyes and often closes them. The drummer is the pulse just before a sheer heart attack. These four fit together perfectly – musically and visually.

The key concept of the performance is raging cartoonist insanity – as a reaction to day to day life, I suppose, yet the cartoon successfully penetrates reality. You can’t escape the feeling that M.e.s.s is just a vanguard of an army of well trained, murderous and merciless pokemons, that will soon sweep the earth. They are painted in lively shiny colors, and they eat human flesh.

M.e.s.s (Which stands for Mr. Error Sound System) usually plays a 25-35 minutes set, yet I don’t remember anyone complaining that it isn’t long enough, the audience’s brains being short circuit somewhere in the area of the perception and pleasure centers. They have one album issued and another one cooking. I got my copy of “Ritual weekend massacre” from some guy outside a club in Jerusalem (M.e.s.s exactly finished playing and we went out to smoke) for 30 shekels. The guy was selling low priced metal shirts to the guard when the CD in his hand caught my eye. The album is ok, but it lacks the energy and the drive (not mentioning the visuals) of their live performances. The sound is very clear, even somewhat mechanical, with the vocals standing out. Perhaps the new album, recorded in Sweden, will be crispier. Anyhow, if you want to understand what M.e.s.s is all about - see them live. Each time is a damned jolly joyful experience.

A few words about the place, since it’s my first visit there. The joint is ok all in all. Built in a shape of a V – with a small stage in the edge, it occupies the second floor of a building on the corner of King George and Allenby. The stage is visible from almost any seat in the bar. Capacity - about 60 people could fit in there and still have some comfort. A pretty good sound, though a little too loud - much better than the sound in the Bloom’s bigger brother – the Sublime. A limited beer selection – got Stella. Much to my surprise, there weren’t many people in there – perhaps the heat is the blame. Still, a free M.e.s.s. show should drag much more. There isn’t any band quite like M.e.s.s in Israel. 

Until next time - when the summer dies and we live.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/MESSAndMadAlarm?authkey=Gv1sRgCJ636o7QjLm1hgE#

M.e.s.s myspace http://www.myspace.com/m.e.s.s

Bonus track http://www.youtube.com/watch?v=iFTe3N4FgBw

מס ומד:אלארם בבלום בר.

בערב שבת טיפוסי – חם, מחניק ולח עד גועל, יצא לי, די במקרה, לראות את M.e.s.s. ו Mad:Alarm נותנים הופעה בחינם בבלום בר. לצערי הגעתי באיחור – הספקתי לשמוע רק את ארבעת השירים האחרונים של מד:אלארם (כאשר אחד מהם היה קאבר לפנטרה). עם זאת, התרשמתי מהם לטובה וכל מה שיש לי עבורם זה מילים שחורות של שבח.

 ניתן לתאר את הסגנון שלהם כגרוב מטאל, עם כמה תוספות פה ושם. הכל בדיוק במקום אצל מד:אלארם אולי חוץ מהשם, מי לעזאזל חשב עליו? המוזיקה פשוטה, כבדה, רוויה ועם זאת מתונה -  לא מהירה מדי ולא איטית מדי, לא מרושעת מדי וגם לא רצינית מדי. הדרייב שלהם מאוד נעים – תוקפנות פשוטה וישירה שמגיעה עד העצם והלב. הצפיה בהם על הבמה הקטנה רק חיזקה את הרושם. ההרגשה הכללית היתה ששמעתי גרוב מטאל  מהתקופה הקצת לפני שפנתטה התפרסמה. שורשים של סטונר והשפעות קצביות של R&B. הסולן נראה לי מוכר בצורה חשודה – הסתבר שזה ישי מבריאורן שבא להחליף את הסולן החולה (לא באורח אנוש) של מד:אלארם – חן רענן. כל מה שנשאר זה לראות את מר.רענן בפעולה, אך יש לי תחושה שהכל יהיה בסדר, אם לשפוט לפי המוזיקאים האחרים בלהקה. כרגע מד:אלארם עושים סיבוב הופעות בתל אביב ושאר הכפרים הנידחים של מולדתנו העצומה - ירושלים, חיפה וקרית שמונה.

רציתי לכתוב על M.e.s.s כבר זמן מה, כל מה שהיה נחוץ לי זה צפיה בהופעה נוספת שלהם על מנת לקבל התרשמויות טריות והשראה רוויות אלכוהול. ובכן- ביום שבת קיבלתי את כל הנ"ל. זו הייתה הפעם החמישית שראיתי הופעה שלהם ואני חייב לומר שזה רק הולך ומשתפר. השירים (דמויי קליעים) שאורכם דקה וחצי- שתי דקות מלאים אגרסיה טהורה וכאוטית ומגובים בהופעה ויזואלית, מרעידים את המוח למצב נירוונה סוטה. למרות היותה כאוטית ומהירה, המוזיקה שלהם זורמת, כמו התפרצות זעם של איש מערות אציל. הגריינד-פאנק שלהם ישים חיוך על פני כל תינוק – הוא בהחלט שם אחד על שלי. פנק קלאסי, רוק נ רול מבוסס בס, גרינד, עקבות מטאלקור ושיר הנושא של וודי הנקר - הכל כלול בפנים, ומס מוציאים את הטוב מכל מרכיב.

הופעה טיפוסית של מס היא קצרה, מהירה, מטורפת, כאשר האלמנט החזותי הוא חלק חשוב ממנה. נעשה שימוש באיפור, תלבושות ומחוות שונות על מנת להשלים את המסר שמועבר לקהל דרך המוזיקה והצרחות הנפלאות. מרכז ההוריקן המצחקק והמתוכנן לעילא היא הסולנית, שכל הופעתה החיצונית תורמת למחזה – אפילו הקעקועים שלה משתלבים בפרפורמנס. היא שרה, צורחת ומצווחת, צועקת, נוהמת וכ'ו. תנועות הבסיסט מזכירות ריקוד של זומבי אחוז שדים. הגיטריסט רגוע יותר, מבוגר יותר, ומעט ישנוני – הוא מסתכל סביב בעיניו העצובות ולעיתים עוצם אותן. המתופף הוא הדופק ברגע שלפני התקף לב. ארבעתם יוצרים שילוב מושלם – מוזיקלית וויזואלית.

הרעיון המרכזי בהופעה של מס הוא טירוף זועם של סרטים מצויירים – מעין תגובה לחיי היומיום, אני מניח, אומנם הדמויות המצוירות חודרות למציאות בהצלחה רבה. לא ניתן להתחמק מהתחושה שמס מהווים סיירת של צבא פוקימונים רצחניים, חסרי רחמים ומאומנים היטב, צבא שעתיד למלא את כדור הארץ בקרוב מאד. הם צבועים בצבעים זוהרים מלאי-חיים וניזונים מבשר אדם.

אורכה של הופעה תקנית של M.e.s.s (ראשי תיבות של Mr Error Sound System) הוא בד"כ 25-35 דקות, אך אני לא זוכר שמישהו אי פעם התלונן שהיא קצרה מדי, כיון שההופעה גורמת לקצרים חשמליים במרכזי התפיסה וההנאה במוחות המאזינים. מס הוציאו אלבום אחד ומבשלים אחד נוסף. אני קניתי את העותק שלי של "Ritual weekend massacre" מאיזה בחור מחוץ למועדון בירושלים (מס בדיוק סיימו להופיע ואנחנו יצאנו לעשן) עבור 30 שקלים חדשים. הבחור מכר חולצות מטאל זולות לשומר בכניסה למועדון כשעיני לכדה את הדיסק. האלבום בסדר, אך חסרה בו האנרגיה והדרייב (שלא לציין גם את המרכיב הויזואלי) של ההופעות החיות והחיתיות שלהם. הצליל מאוד נקי, אפילו מעט מכאני, והשירה בולטת. אולי האלבום החדש, שהוקלט בשוודיה, יהיה פריך יותר. מכל מקום, אם אתם רוצים להבין מה הקטע של מס – לכו להופעה חיה שלהם. כל הופעה היא בהחלט חוויה עליזה ומשמחת.

כמה מילים על הבלום בר, כיוון שזה הביקור הראשון שלי בו. המקום סך הכל בסדר, בנוי בצורת V עם במה קטנה בזווית הV. הבר מאכלס את הקומה שניה של בניין הנמצא בקינג ג'ורג' פינת אלנבי. הבמה הקטנה נראית כמעט מכל מקום בבר. תכולת המקום – כ 60 אנשים מבלי לסבול מדוחק. הסאונד לא רע, קצת רועש מדי – טוב הרבה יותר מהסאונד אצל אחיו הגדול של הבלום בר – הסאבליים. מבחר הבירה מעט מוגבל – אני לקחתי סטלה. להפתעתי הרבה, לא היו שם הרבה אנשים – אולי החום הוא האשם העיקרי. עדיין, הופעה חינמית של מס צריכה להביא יותר אנשים. אין כרגע שום להקה כמו מס בישראל.

עד הפעם הבאה – כשהקיץ ימות ואנחנו נחיה.