Swans in Tel Aviv

  

  After a short (and pleasant to the ear) warm up by Bela Tarr, (not the movie director, it’s a good looking chick with two guitars) Swans (lap steel) guitarist dressed in a fine suit walked through the stage, fed a signal to the amplifier and elegantly went away. A forty minutes intro has its positive sides of course, however the feeling was that there was a part of the crowd which wasn't stoned enough to really enjoy it and get the subtle message. One can surely argue that Swans had always been more into creating sounds and noises rather than singing songs, and sound-making was indeed the general style of the show. A lot of new material (my father will guide me up the rope round his neck) sounding heavier, louder and slower than on the record. Some mid-period material sounding heavier, louder and slower; and almost no old stuff.

     There are two types of hardcore fans to any band – those nostalgically worshiping the old material and always hating the latest record, and those who will forgive their band anything and keep admiring no matters what. Some of the first kind must’ve held themselves for quite a while, but couldn't take it anymore towards the end of the show. A cry from the crowd went “This show is shit, play some of the old stuff, play 86, Money”. Which was answered by Gira “I’m not you’re fucking clown, I’m sorry. We just do what we do” Well, no need to apologize, really. However, “We just do what we do” was a precise description: Creating a flux of slow rhythmic sound with occasional slips back to song structure is what the show was about. Don’t get me wrong, it was still music that I enjoyed, perhaps mostly because I had no expectations whatsoever. Very, very loud as well - the sound basically surrounded one’s brain and tried gently to chew it up… You can surely enjoy this kind of a show. The club wasn’t too crowded, about 500-600 people standing at ease even near the stage – not something you see happening a lot around Tel Aviv. The long intro was not a surprise as well, when Swans were younger, they pulled out meaner shit. Gira occasionally shouted “Shalom Israel” and “Toda Raba”. No hard feeling, I guess, for his brief stay in one of our fine jails in the seventies.

     It’s important to realize, I think, that those are not the same people as 20 years ago – literally and metaphorically. The band presented a very interesting approach to music in its early days, different than most stuff around back then. It has been active for a decade and a half, had more then 10 years of cessation, during which the members participated in different projects. The new album is unlike the old ones, well, Swans had at least three noticeably different musical periods prior to disbanding in '97. And we are in 2011.  For a band back from the dead, their current music and performance is interesting and energetic enough to justify the resurrection.

 Now, what are they supposed to play? You can’t have a gig like in 86, unless you’re in 86 and about twenty years old. Even if the band plays old stuff, it’s played now by people approaching 60, after some kind of musical evolution or at least change. It can’t be something radically new as well, guys that age don’t really innovate the world of art. So what did we get? Like any deserving veteran, Swans delivered a tuned up, dynamic show of a very good quality, slightly reflexive, but somehow fresh at least in terms of Swans material. A two hours gig with an encore (and a 40 minutes intro) was satisfying enough for me. The constant smell of weed suggested that some people not stoned enough in the beginning of the show might have received the subtle messages in the music towards its end, as for me, I had my dose fun, surely worth the 160 shekel ticket. The only thing I can complain about is the lack of Jarboe.

  I must say I prefer this to something like Faith NO More doing a tour to play their fans the same old songs they heard on MTV as teenagers. The show was good enough for me to purchase the album afterward, especially since it was sold directly by the band. I passed on the T shirt with the dollar sign, though…

Photo gallery
https://picasaweb.google.com/118418896814004507032/SwansInTelAviv#

Dukatalon & Stash at Levontin7. August 2010.

הגרסה העיברית למטה

Levontin7 can give a feeling of underground to any performer. First of all, it is under the ground - the ground floor occupied by the bar and the concert lounge being in the basement. It has a low ceiling painted black, dark lighting, a small stage and a pretty good sound. The place isn’t big, not more than 150 people would fit in there, if you ask me, though usually I see much less audience there. A few shows are often held each evening. That, on one hand, makes shows start almost on time, but on the other can make them shorter then expected. It’s surely a successful enterprise for the club, perhaps not so good for the musicians and the audience. Anyhow, Levontin became the usual place for any kind of the so called indie or underground acts – local or from abroad.  

On Wednesday, August 25 it hosted our own Dukatalon and Stash.

Stash went on first to give a pretty good performance, about 40 minutes long. In my opinion - the time limitation did them good. The previous show I’ve seen (A recent gig with Underdog in Sublime) was much longer, and got less and less interesting as it went on – though the crappy sound contributed a lot to that feeling. This time, with better sound and no overfeed of material the band made a much better impression. Stash plays stoner rock of the good old classic kind; however the feeling is that the music developments of the nineties were a strong influence. The songs are fun to listen to, even though they tend to remind each other due to the style and the way they are sung. Stash is a five piece band; yet the sound isn’t dense - rather floating and pleasant. The singer has a nice enough voice; however he doesn’t deliver the intensive load of energy I would expect in this style of music. 

All in all it’s very suitable music for a nostalgic rock-n-beer hangout, and since we don’t have many bands like that in good old motherland (Buzzer, which isn’t very active lately, and that’s pretty much it) I say - way to go! Anyhow, if you’re a fan of the style you will surely enjoy their show, and if you’re not – you won’t suffer.

Dukatalon is a different case. Their music is truly unique – especially considering the Israeli scene. In fact, the amount of compliments I want to give them made writing this text pretty uninteresting. What they play is sludge, subtly spiced with some doom and hard rock. Musical quality, originality, thorough composing, their own distinguishing sound, great energetic drive and chemistry between the musicians – this trio has it all.

 All the components I appreciate in music are present, and the band sounds great both live and recorded. Their long, heavy, low keyed compositions take you into a slow dark psychogenic swirl. The music is felt by the whole body and the damned soul, as much as it is heard by one’s ears. Intense and precise drumming, heavy riffs that blend with the bass, short, melodic and beautiful guitar soloing and occasional roaring vocals that sound as they were coming from a grave – all those components fall into place perfectly and create truly classical compositions. The result – deep and somewhat enchanting music – I could listen to them for hours. This is the sound of Hell slowly melting in them dark red flames, boys and girls. Performing live, the musicians themselves seem to be in a state of a light trance, which is maintained as long as they keep playing. If you’re lucky – you’re sucked into this trance.

    The guitarist (and vocalist) and the bassist stood off stage with the amplifiers right behind their backs. The drums were placed on stage – behind them. What can I say, those amplifiers really chew on your soul, enhancing the feeling that you are somewhere inside the music. Dukatalon played for about an hour – starting with a new song and playing all the material from their only album to date – “Saved by Fear”. (The album was produced by the notorious Billy Anderson and released by Sleeping Village and now is going to be re-released by Relapse). I like shows that meddle with your sense of time – and that was the case. When they finished playing the feeling was as returning from some next door parallel reality back to this crappy world. Levontin’s dark basement is surely a suitable place for this kind of sounds.

I’ve been following Dukatalon for about four years now, (almost since the band started out) after I first saw them live in Givat Brener’s legendary Gravitzki pub. Possibly, it was their first show. I still remember very clearly listening to Dukatalon’s music while sitting on the old shag’s porch and looking at firewood burn inside the heating stove on a cool winter night. Seeing a truly great, but anonymous band has always been the ultimate experience for me. Since then Dukatalon recorded an album, got a record deal and toured Europe, but remained almost totally unknown at home. About forty people came to the show – and that with another band - Stash, which has been around for quite some time as well. It was the fifth time I’ve seen Dukatalon live  - and almost every time I saw them with a different bassist. (They’ve switched three of them, I think) This time I was surprised (for the best) to see Lior From M.e.s.s manning the battle station. The aggressive musical approach of M.e.s.s is very different from Dukatalon’s mild heavy and dark rock-n-roll drive, however, the bass player seems to fit in just fine. He brings his own subtle touch, slightly different from what I’ve heard before, but I think it’s only for the best.  

The sludge genre is hardly represented at all in our country; right now I think Dukatalon is the only active band around. But we surely have a representative from the top league. Dukatalon is the reason I started to be deeply interested in sludge, a genre I had a merely coincidental acquaintance with, up to four years ago. One can surely find influences of other bands such as Sourvein or Sleep, but for me Dukatalon will always remain number one. I started getting into sludge because of them, and they’re our own local villagers' pride.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/DukatalonStash#

Myspace: http://www.myspace.com/dukatalon   http://www.myspace.com/metalstash

YouTube: http://www.youtube.com/watch?v=toSspYQe13I&feature=related

דוקטלון וסטאש בלבונטין7. אוגוסט 2010

לבונטין 7 הוא מועדון שיכול לתת תחושת מחתרת לכל מופע. ראשית, הוא ממוקם מתחת לאדמה, בקומת הקרקע ישנו הבר כאשר אולם ההופעות נמצא במרתף – זהו אולם בעל תקרה נמוכה הצבועה בשחור, תאורה קודרת וסאונד טוב למדי. המקום אינו גדול, מיועד ללא יותר מ 150 איש להערכתי, למרות שבדרך כלל רואים שם כמויות קהל קטנות מזה. מדי ערב מתקיימות שם מספר הופעות, וזה מצד אחד גורם להן להתחיל כמעט בזמן, אך מצד שני יכול להפוך אותן לקצרות מהצפוי. צורת פעולה מוצלחת בהחלט עבור המועדון, אך כנראה לא הכי טובה למוסיקאים ולקהל. בכל אופן, לבונטין הפך למקום טבעי לכלל הסוגים של מופעי "אינדי" או "אנדרגראונד" מהארץ ומחו"ל. ביום רביעי, 25 באוגוסט, הוא אירח את הלהקות סטאש ודוקטלון המקומיות.

סטאש עלו לבמה ראשונים ונתנו הופעה די טובה שנמשכה כ 40 דקות. לדעתי, הגבלת הזמן עשתה להם טוב. הופעתם הקודמת שיצא לי לראות (עם אנדרדוג, לא מזמן בסבליים) היתה ארוכה משמעותית והפכה למעניינת פחות ופחות ככל שנמשכה – למרות שהסאונד הגרוע תרם רבות לתחושה הזאת. הפעם – עם צליל טוב יותר וללא האכלת יתר בחומר המוסיקלי, הם השאירו רושם הרבה יותר טוב. סטאש מנגנים סטונר רוק מהסוג הקלאסי הישן והטוב, יחד עם זאת יש תחושה שההתפתחויות המוסיקליות של שנות התשעים היו להשפעה חזקה. היה כיף להאזין לשירים, למרות שהם נוטים להזכיר אחד את השני – בגלל מגבלות הסיגנון ואופי השירה.בלהקה חמשה נגנים, יחד עם זאת הצליל שלהם אינו דחוס, אלא זורם בנעימות. לזמר קול נחמד למדי, אך הוא אינו מעביר את מנת האנרגיה האינטנסיבית לה הייתי מצפה בסוג המוסיקה הזה. לסיכום – מוסיקה שבהחלט מתאימה לבילוי רוק-נ-בירה נוסטלגי וכיוון שאין כמעט להקות כאלה במולדתנו היפה (באזר – שאינה פעילה במיוחד לאחרונה ובעצם זהו) אני אומר – כל הכבוד! בכל אופן, אם אתם נמנים בין אוהדי הסגנון – בטוח תהנו, במקרה וזה לא הסגנון שלכם – לא תסבלו.

דוקטלון הם מקרה אחר. המוסיקה שלהם בהחלט יוצאת דופן – במיוחד על רקע הסצנה הישראלית. למען האמת, כמות המחמאות שהייתי רוצה לתת להם הפכה את כתיבת הטקסט הזה לדי לא מעניינת. הם מנגנים סלאדג', מתובל בעדינות בדוּם והארד רוק. איכות מוסיקלית, מקוריות, הלחנה מושקעת, צליל ייחודי משלהם, דרייב חזק וכימיה טובה בין הנגנים – לשלישיה הזאת יש את הכל. כל המרכיבים שאני מעריך במוסיקה נוכחים, הלהקה נשמעת מצויין גם בהקלטות וגם בהופעה חיה. השירים הארוכים, הכבדים ובעלי צליל נמוך ועמוק לוקחים את המאזין למערבולת פסיכוגנית איטית ואפלה. את המוסיקה הזאת לא רק שומעים, אלה גם מרגישים בגוף ובנשמה הארורה. תיפוף מדוייק ועז, ריפים כבדים המתערבבים עם צלילי הבס, קטעי סולו קצרים מלודיים ויפים, שירת שאגה ארעית שנשמעת כאילו היא מגיעה מן הקבר – כל המרכיבים מתלכדים באופן מושלם לתוך יצירות בהחלט קלאסיות. התוצאה – מוסיקה עמוקה ומקסימה שאאפשר להאזין לה שעות. זה, ילדים וילדות, הצליל של הגהנום שנמס באיטיות בלהבות אדומות כהות. בהופעה חיה, נדמה כי המוסיקאים עצמם נכנסים למצב של טרנס קל הנמשך כל עוד הם מנגנים. אם יהיה לכם קצת מזל – תישאבו לטרנס הזה גם אתם.

הגיטריסט (והזמר) והבסיסט עמדו ליד הבמה אם המגברים מאחורי גבם. התופים היו על הבמה מאחוריהם. מה אומַר – המגברים האלה בהחלט לעסו את הנשמה והעצימו את התחושה שאתה נמצא איפשהו בתוך המוסיקה. דוקטלון ניגנו כשעה – הם התחילו עם שיר חדש וניגנו את כל החומר מאלבומם היחיד נכון לעכשיו – "ניצולים על ידי הפחד" (האלבום הופק ע"י בילי אנדרסון הידוע לשמצה, יצא בסליפינג וילאג' וכעת רילאפס עומדים להוציאו מחדש). אני אוהב הופעות שמתערבות בתחושת הזמן שלך וזה היה בדיוק המקרה; כשהם סיימו לנגן ההרגשה הייתה שזה עתה חזרת מאיזו מציאות מקבילה לתוך העולם המחורבן שלנו. המרתף החשוך של לבונטין בהחלט מתאים לצלילים שכאלה.

אני עוקב אחרי דוקטלון כבר כארבע שנים, (כמעט מאז הקמת הלהקה) אחרי שראיתי אותם לראשונה בגבעת ברנר בפאב הגרביצקי האגדי. מאוד יכול להיות שזו הייתה הופעתם הראשונה. אני עדיין זוכר בבירור איך שמעתי אותם תוך כדי ישיבה על המרפסת של הביקתה והתבוננות בקרשים הנשרפים בתוך תנור חימום בערב חורפי קריר. לראות הופעה של להקה אדירה ולא ידועה תמיד הייתה חוויה אולטימטיבית עבורי. מאז דוקטלון הקליטו אלבום, חתמו על חוזה הקלטה ועשו סיבוב הופעות בארופה, אך נשארו כמעט אנונימיים בארצם. כארבעים איש באו ללבונטין לשמוע אותם וזה עוד עם להקה נוספת – סטאש, שגם הם נמצאים בסביבה כבר זמן מה.

זו הייתה הפעם החמישית שראיתי את דוקטלון וכמעט כל פעם הם עם בסיסט אחר. (הם החליפו שלשה או ארבעה, אני חושב). הפעם הייתי מופתע (לטובה) לראות את ליאור – הבסיסט של מס מאייש את העמדה. הגישה המוסיקלית האגרסיבית של מס מאד שונה מדרייב הרוק-נ-רול המתון, הכבד והאפל של דוקטלון, אך הבסיסט מסתדר מצויין. הוא מביא איזשהוא מגע חדש, שונה רק במקצת ממה ששמעתי לפני זה – אך זה לדעתי רק  מהוה שיפור.

ז'אנר הסלאדג' בקושי קיים בארץ – כרגע אני חושב שדוקטלון היא הלהקה הפעילה היחידה כאן. אבל בהחלט יש לנו נציגוּת מהליגה הגבוהה ביותר. בגלל דוקטלון התחלתי להתעניין ולהתעמק בסלאדג' – ז'אנר שבעבר הייתה לי איתו הכרות מקרית בלבד. אפשר בהחלט למצוא השפעות של להקות כמו סורויין או סליפ במוסיקה שלהם, אך עבורי דוקטלון ישארו להקת סלאדג' מספר אחד. נכנסתי לסגנון בגללם, והם גאוותנו הכפרית המקומית.      

Tikun Khatzot at Freeland Bar. August 2010

                                                                   הגרסה העיברית למטה                             

Last Friday had a lot of shows to offer around the good old village of Tel Aviv. The Aprons gave a free show somewhere around Carmel market, the Barby held an international heavy metal festival, Kruzenshtern&Parohod gave out their loony kleizmer jazz in the Levontin basement, and for the truly advanced listener, Boy George played a dj set at some party in the suburbs. As for me, I went to see Tikun Khatzot in Freeland Bar’s non air-conditionered back room.

Some bands find themselves in the underground because they play music that is not easy to comprehend by the general public (such as Kruzenshtern&Parohod, Barbara, Cain&Abel 2010 etc…) others find themselves there because they are plain unknown (such as Charlie Megira, Zaka, Stash and many others). Well, Tikun Khatzot is definitely in the second category. As Gaius Petronius once said about Emperor Nero’s poetry – perhaps it’s no good, but there sure is something there.

Tikun doesn’t fall from any known Israeli mainstream rock outfit, though I’m not sure that this is much of a compliment. Their material strives to rock music of the late sixties and the seventies, with minor influences of the eighties “new wave”. Well, since nothing really interesting happened in mainstream rock since the mid seventies, their nostalgic inspiration is probably for the best. Our own glamorous Israeli rock is also a noticeable influence - the smell of SakharoFortis, Dr. Casper’s bunny show, Rockfour and others is surely present. What I liked about them is that they don’t use any poppish elements like many others outfits in the genre. It’s definitely rock music, even quite old fashioned rock music - with the classical song structure of intro, building up tension, chorus and the inevitable guitar solos. The sound is guitar based, with simple rhythm section parts and occasional keyboards, which they didn’t have on stage this time.    

Tikun Khatzot easily produces pleasant, though not too soft catchy melodies and memorable choruses. This is your plain radio-hit material and it has some meaningful lyrics. Think of something like The Yehudim with more interesting songs and a better singer (with a Russian accent).

The five piece band is fronted by guitarist and main lyricist Igal East and the charismatic singer Sofia. Igal has a very long list of past and present musical projects, the most memorable of which is probably the group “Zionism” - with its marvelously cynical songs (in the Russian language) with political and social themes. Sofia was the lead singer of “Jongo’s Road” – perhaps the most successful Russian rock band in Israel – at least by means of popularity (disbanded around 2006).

Now those people switched over to Hebrew. Well in today’s world, rock songs in Hebrew are as ridiculous as in any other language, except maybe Chinese. The crowd in their concerts, however, is still the same – immigrants from the good old and damned Soviet Union.

Tikun doesn’t bring any musical innovations, neither it has a truly unique distinguishing sound – listening to them reminds a great deal of stuff – a common problem that almost any band in the genre suffers from. Whatever Tikun might have, is definitely in the lyrics and the singing. So they still follow the strong tradition of Russian rock (and, in a way, Israeli rock as well) where everything evolves around the lyrics.

Tikun’s lyrical themes usually describe inner personal conflicts and struggles, often connecting them to social, political and historical issues. A share of dark humor is often present. There are some strangely assembled sentences here and there – still, the words aren’t written in mother tongue. The poetry is simplistic, compressed and somewhat limited – concentrating on the message and the emotional strain, rather than on literary qualities. The singer’s emotionally rich and relatively rough voice suits the lyrics perfectly. 

  

Sofia has a very strong and beautiful voice, deeper and lower than the usual female vocals. Sometimes the singing is clear and sometimes hoarse. She sings with a lot of emotion, yet her gestures on stage are very minimalist. She was plain fun to watch, singing with eyes closed, smoking one cigarette after another and occasionally making little sips of southern comfort from a huge glass. Rest of the band members behave in the same spirit – very concentrated on the music, no bullshit between the songs, or any other populist crap. These people go on stage simply to play music and they are strongly devoted to it.

A strong issue is of course the accent in the singing. So far, all Tikun Khatzot’s songs are sung in Hebrew, with a pretty heavy Russian accent. But, what is more disturbing, is that the singer seems to think in Russian, and that creates intonations that are very different from what we are used to hear in songs that are in Hebrew, or in day to day life. To a Russian speaker this will probably seem amusing, but to the native Hebrew speakers this is likely to seem bizarre. The issue is felt less in live performance, but on the recordings it’s inescapable.

All in all, this accent and the somewhat strange intonations are the only obstacle between  Tikun Khatzot’s music and wide audiences – an obstacle that can be overcome by the listener getting used to it, or the singer working on her pronunciation. Though, in the light of Sofia’s high vocal ability, the whole accent issue can actually become the distinguishing mark of their songs.  

The show started around 11:30 after a warm up by WolfBerry ( I missed most of it so I’ll write about them some other time) and lasted for about an hour. Quite a few songs had a good drive to them, but people mostly just stood around, some even sat, while I was busy taking pictures in Freeland’s crappy lighting. It’s been pretty long since I’ve been to a show and actually tried to concentrate on the lyrics – but I was rewarded. Here’s an excerpt from the song Dudu. “So what is it like to live and suffer in your own country, instead of having a ball in exile? What is it like to be proud, instead of being free? And putting on a fake smile, when everyone else is in despair? Just ask Dudu, from Home Center…Just ask Dudu…”  In fact, some of the phrases and the melodies still circulate in my brain – three days after the show.

The sound was tolerable, though very different around the room – and it’s a pretty small room. There was a moment where everything except the vocals and the drums got disconnected – and it still sounded pretty good, in the beginning I even thought that it was planned. The soundman managed to fix the problem in about a minute. About 60 people attended the event, but they circulated between the choky lounge and the air-conditioned bar, which, by the way had very tasty Goldstar beer. So, I pretty much enjoyed the show, had my dose of mainstream for a while, went home and listened to Bathory to relax before sleep.

Tikun Khatzot has an album that circulates the internet and another one in recording. Anyone who attended the show received their self printed CD titled “The last revolution” Though to my ears, they sound much better live.  

Photographs http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/TikunKhatzot

Myspace http://www.myspace.com/tikunhatzot

תיקון חצות בפרילנד בר

ביום שישי האחרון היול כפר המתקרא תל אביב הרבה הופעות להציע. Aprons הופיעו בחינם איפשהו בסביבת שוק הכרמל, בבארבי היה פסטיבל האבי מטאל בינלאומי, קרוזנשטרן ופרוחוד ניגנו את הכלייזמר ג'אז המטורף שלהם במרתפי לבונטין 7, ולמאזינים המתקדמים באמת הייתה האפשרות לראות את בוי ג'ורג' נותן די ג'י סט אי שם בפרברים. ואני הלכתי לצפות בהופעה של תיקון חצות בחדר האחורי והלא ממוזג של הפרילנד בר.

הרבה להקות מוצאות את עצמן בסצנת האנדרגראונד כי הן מנגנות מוזיקה שאינה קלה לעיכול עבור הציבור הרחב (לדוגמא – קרוזנשטרן ופרוחוד, ברברה, קין והבל 90210 וכו') אחרות מוצאות עצמן שם כי הן פשוט לא ידועות (כמו צ'רלי מגירה, זאקא, סטאש ורבות אחרות); ובכן, תיקון חצות בהחלט שייכת לקבוצה השניה. כמו שגאיוס פטרוניוס פעם אמר על שירתו של הקיסר נרו – היא אולי לא טובה, אבל בהחלט יש בה משהו.

תיקון חצות לא נופלת ברמתה מאף להקת רוק ישראלית פופולרית, רק שאיני בטוח שזו מחמאה. החומר שלהם מזכיר מוזיקת רוק מסוף שנות השישים  ושנות השבעים, עם השפעות קלות של הניו ווייב משנות השמונים. כיוון ששום דבר מעניין לא קרה ברוק המיינסטרימי מאז אמצע שנות השבעים, ההשראה הנוסטלגית שלהם היא רק לטובה. הרוק הישראלי הזוהר מהווה השפעה גם הוא – ריחות של פורטיסחרוף, מופע הארנבות של ד"ר קספר, רוקפור ואחרים בהחלט מורגשים. מה שאני אהבתי במוזיקה שלהם זה שאין בה אלמנטים פופיים, כמו אצל הרבה להקות אחרות  בז'אנר. זו בהחלט מוזיקת רוק, אפילו מעט מיושנת , בעלת מבנה השיר הקלאסי של פתיחה, בניית מתח, פזמון וסולו גיטרה בלתי נמנע. המוזיקה מבוססת בעיקר על גיטרות, עם תיפוף ובס בסיסיים והבלחות של קלידים – הפעם לא היו קלידים על הבמה.

תיקון חצות מייצרים מלודיות קליטות, נעימות אך לא רכות מדי ופזמונים שקל לזכור; חומר מתבקש ללהיטי רדיו ואפילו יש לשירים מילים בעלות משמעות. תחשבו על משהו כמו להקת היהודים עם שירים מעניינים, וזמרת טובה יותר (עם מבטא רוסי).

הלהקה כוללת חמישה חברים כאשר הבולטים הם הגיטריסט והכותב הראשי – יגאל איסט והזמרת הכריזמטית סופיה. יגאל שותף ברשימה ארוכה של פרוייקטים מן העבר וההווה, כשהזכור בהם הוא  הלהקה "ציונות" – עם השירים הציניים  והמצחיקים עד מאוד (בשפה הרוסית) על נושאים פוליטיים וחברתיים. סופיה הייתה הזמרת בלהקת "דרכו של ג'ונגו" – אולי להקת הרוק הרוסית המצליחה בישראל – לפחות במובנים של פופולריות (הלהקה התפרקה בסביבות 2006).

עכשיו האנשים האלה עברו לעברית. אני מניח שבעולם של היום, שירי רוק בעברית מגוחכים בערך כמו בכל שפה אחרת, אולי חוץ מסינית. אך הקהל בהופעות שלהם, עדיין אותו קהל – מהגרים מברה"מ הטובה והארורה.

תיקון לא מביאים חדשנות מוזיקלית, וגם אין להם צליל ממש ייחודי שמבדיל אותם מהאחרים – האזנה להם מזכירה די הרבה דברים – בעיה שמשותפת להרבה להקות באותו סגנון הרוק המיינסטרימי.

אם קיימת אצלהם איזושהי יחודיות - היא במילים ובשירה. כך הם ממשיכים מסורת ארוכת ימים של הרוק הרוסי (ובדרך מסויימת, גם ברוק הישראלי) לפיה הכל סובב סביב המילים. הנושאים בשירים של תיקון חצות בדרך כלל מתארים קונפליקט פנימי ומאבק אישי, שהרבה פעמים מתקשר לנושאים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים. ישנם כמה משפטים מוזרים מבחינה תחבירית פה ושם – בכל זאת, השירים לא כתובים בשפת האם של הכותב. הכתיבה פשטנית, דחוסה ומצומצמת – מתרכזת בעיקר במסר ובמתח הרגשי ולא באיכויות ספרותיות. הקול המחוספס והרווי של הסולנית מתאים למילים בצורה מושלמת.

לסופיה יש קול מאוד חזק ויפה, עמוק ונמוך יותר מקולות נשיים ששומעים ברוק בדרך כלל. לפעמים השירה צלולה ולפעמים יש בה צרידות. היא שרה עם הרבה רגש, אך מחוותיה על הבמה מועטות מאוד. היה פשוט כיף לצפות בה שרה בעיניים עצומות, מעשנת סיגריות זו אחר זו ומדי פעם לוקחת לגימות קטנות של סאות'רן קומפורט מתוך כוס ענקית. שאר חברי הלהקה התנהגו בצורה דומה – מרוכזים מאוד במוזיקה, בלי זיוני שכל בין השירים או שום חרא פופוליסטי. האנשים האלה פשוט עולים על הבמה כדי לנגן מוזיקה והם עושים את זה במסירות רבה.

כמובן שהמבטא הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת. עד כה – כל שירי הלהקה מושרים בעברית עם מבטא רוסי די כבד, אבל מה שמטריד יותר זה שנדמה שהזמרת חושבת ברוסית, מה שיוצר אינטונציות שונות מאלה שאנו רגילים לשמוע בזמר העיברי, או בשפת היום יום. לדובר רוסית זה אולי יהיה משעשע, אבל לדובר העברית הילידי זה ככל הנראה ישמע מוזר. מרגישים את זה פחות בהופעה חיה, אבל לא ניתן להתעלם מזה בהאזנה להקלטה.

בסך הכל, המבטא והאינטונציות המוזרות מהווים את המכשול היחיד שמפריד בין המוזיקה של תיקון חצות והקהל הרחב.   בהחלט ניתן להתגבר על כך בהרגלת המאזין, או עבודה של הזמרת על ההגייה. למרות שלאור יכולותיה הווקאליות הגבוהות של סופיה, כל עניין המבטא יכול פשוט להפוך לסימן ההיכר של הלהקה.

ההופעה התחילה בסביבות 11:30 לאחר חימום של להקת WolfBerry (שפיספסתי את רובו אז אכתוב עליהם בפעם אחרת) ונמשכה כשעה. הרבה שירים היו בעלי דרייב טוב אך אנשים פשוט עמדו סביב, חלק אפילו ישבו, בזמן שאני הייתי עסוק בלצלם תמונות בתאורה המחורבנת של הפרילנד. עבר די הרבה זמן מאז שהייתי בהופעה שבה ממש ניסיתי להתרכז במילים – אך תוגמלתי על כך. הנה קטע מהשיר דודו " איך זה לסבול במולדת, במקום להנות בגלות? איך זה להיות גאה, במקום להיות חופשי? ולחייך מזויף, כשכולם מיואשים? תשאלו את דודו מהום סנטר! תשאלו את דודו..." כמה מהביטויים והמלודיות עדיין מסתובבים אצלי במוח – שלושה ימים אחרי ההופעה. הסאונד היה נסבל, למרות שהיה שונה במקומות השונים בחדר – וזה חדר די קטן. היה רגע שבו כל כלי הנגינה מלבד התופים והשירה התנתקו – וזה עדיין נשמע די טוב, בהתחלה הייתי בטוח שככה החלק הזה בשיר הולך; איש הסאונד הצליח לתקן את הבעיה תוך דקה. בערך 60 איש נכחו בהופעה, אבל הם נעו בין חדר ההופעה המחניק והבר הממוזג, בו, דרך אגב, מזגו גולדסטאר מאוד טעים. אני די נהנתי מההופעה וקיבלתי את מנת המיינסטרים שלי לזמן הקרוב, הלכתי הביתה והאזנתי לבאת'ורי כדי להרגע לפני השינה.

לתיקון חצות יש אלבום שמסתובב ברשת ועוד אחד בדרך. כל מי שהגיע להופעה קיבל דיסק (בהדפסה עצמית) של "המהפכה האחרונה", אך לאוזניי, הם נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה.