Strident. First Israeli Thrash Metal LP issued.

In April 2010 the first ever (hopefully not the last) Israeli thrash metal LP was released by Strident, a band from Beer Sheva, consisting of Russian speaking immigrants.

הטקסט העיברי למטה

I think I first learned of their existence in the spring of 2009 from the internet – during one of my routine “expeditions” in search of our own local listenable music. What I found was a myspace page of what appeared to be a completely wacko project – some old school thrash metal played by four Russian-originating kids. Four songs of very raw, rough, and sincere thrash, sung with heavy Russian accent. However, the music was pretty good, and while being funny, it still rocked – a lot of spirit and balls, what else do you need? Those guys could play too, though the music was simple, everything was sharp and sounded just in place. So the glorious villages of our country were able to provide a pretty nice outfit of thrash metal. Well, there’s nothing unusual in thrash coming out of a shithole, just remember Florida, USA in the eighties. I can also inform you that the members of another thrash giant of our local scene – ‘Dark Serpent” are from Afula, another galactic cultural center, so to say.

Despite my curiosity, I only got to see them live almost a year later, in the winter of 2010, when they already had an album recorded, though still not issued. That gig in the Rogatka (ex Patifone) was a memorable event. The place is the most informal club I’ve been to in Tel Aviv, the size of a mediocre apartment, offering bottled Goldstar for 10 shekels and some cheap veggie food, acting like some weirdo community center. Fucking awesome, considering that the sound is actually ok. The crowd consisted mostly of kids, like 13 to 16, drinking alcohol-free beer and jumping happily, and a few 30+ weirdoes. The show given by Strident was a joyful kickass, funny, aggressive, energetic – simply great. I believe that the thrash underground of US and Germany in the early eighties looked exactly the same, well, maybe the beer was better. The music reminded those times as well, very raw, back to the origin material, also lyrically – war, booze, sexual abuse and so on. It was very exciting to come upon a great and totally unknown band.

Just think of the early days of thrash – DRI, Sacred Reich, Artillery, Sodom, etc.. About 14 songs were played, I think, and a few covers, including ”Russian Vodka” a song belonging to the absolutely loony Russian band “Corrosion of Metal”– a band that combined a guy dressed as Hitler, naked midgets and striptease in their epic live shows of burning Alcothrash.

On April 29, 1997 years since the death of Christ, early evening, I got my greedy hands on the album, along with tickets to the release event scheduled on the 12/5/2010. The goods were kindly delivered by the band’s drummer Mr. Blacksmith.

The album.

Finally having an opportunity to listen to Strident while being sober, I’ve listened to the eleven songs for about a dozen times. It starts, perhaps, with the wrong foot – the best songs are actually in the end of the record while the worse are in the beginning. A pretty uninteresting intro  spills into “Dirty Blood” – a primitive fast kick-ass, though spoiled by the backing vocals – they cover up the music and the lead singer, who has a pretty good voice. The same problem exists in the title song that follows, which is also not very interesting musically. “Terror” is an improvement – nice, fast, aggressive song with a purely classical chorus: ‘Die, die, die, die, fry, fry, fry, fry!”, a good bass line as well. “Sex Toy” – a big improvement – nice drum work and  interesting riffs, good vocals, a jolly joyful song. Another classical chorus for the crowd to scream along – “Can you feel me inside? Can I make you enjoy? I’m your sex toy!”

“Psycho Provocateur” – a great song with great riffs. Demon’s firm Russian accent is especially felt in this one, but somehow makes it even better. A great song for mosh pit choreography – fast parts, slow parts, memorable chorus – “Wow, I’m a psycho, psycho provocateur”. The following “Prepare to die” is a pretty boring song, just some usual old school thrash with nothing special on the side. “Buy the Flesh” - the same but slightly better. “Strident’ – the same but a little worse.

“Who cares” - the previous three combined and improved, a good one. The last two songs on the album are the best ones. Little masterpieces exploring the classical thrash themes: beer and army. I would advise to listen to the album from the end to the beginning. The sound is satisfying indeed, everything recorded on a pretty high level. As for the mixing by the great Mr. Applebaum, I think he could do better. As I mentioned, the backing vocals, when they appear, are covering up the music, making it sound more like hardcore. Demon’s vocal’s sound too high from times to times – really screeching – strident indeed. More accent on the drums would do better too, or perhaps some more sharpness and speed. Something feels not quite right with the drums. Well, since I’m not a drummer – this is only my intuitive impression. The guitar solos sound a little dry – perhaps too strict and clear, a dirtier sound would be more natural. All in all – it’s a very mediocre mix.

The highlights of this work are of course “Fucking Army”, “To Beer or not to Beer” “Sex Toy”, “Terror” and “Psycho Provocateur”. These songs take you back to those “greatamazing and horrterrible” early eighties, when thrash was born and the guys from Strident still weren’t. These songs also carry Strident’s musical trademark more then rest of the album, that strives to the Great Classics of Thrash a little too much, with some of the originality lost on the way. Cutting down to 5-6 songs would produce a truly classical EP, something like Sodom’s “In the Sign of Evil”. But, even in the best classical albums some songs are worse then the others. I think this album reminded me the most of Venom, strangely enough. The same attitude and heart combined with primitivism.

Now, for the bad part. The album, purchased along with the show’s tickets (got it almost for free, actually – 10 shekels for the CD) was one of those ‘listen but don’t look” objects. It has a horrible cover, something that a first month computer design student would produce as his homework. The title “On the Aim” is a phraseological misconception. This expression does not exist in the English language. Looking inside the booklet was even worse – the lyrics to all the songs are severely misspelled. I even thought that it was done on purpose – the amount of mistakes is fantastic. But the stylistic and logical errors finally convinced me – the Beer Shevian education system failed! Remember boys and girls – this is not rap or hip hop – know your English.

All in all, and being not too harsh on the spelling, the album is ok. Actually, if the lyrics hadn’t been published, I doubt anyone would notice anything. It is exiting of course, since it actually is the first Thrash LP recorded and released in our great and undeveloped Motherland. Thank you guys, try harder and keep on fucking.

I must say that this Historic to every metalhead event went unnoticed by the official and unofficial media, even the Metalist internet magazine did not regard this as anything worth mentioning. Not an article, not an interview or a review - nothing, except an unrelated amateur radio show of the Oranim college. This is a good illustration of the local metal scene. People are interested exclusively in what is done by their personal friends, relatives, coworkers etc… Our shows are beginning to look like village gatherings where everyone knows everyone and strangers are treated with suspicion. This is why there’s lack of any constructive (or destructive, he he) criticism, this is why the endless thank you’s to Grandpa Ruven (who financed an EP, owns a club, came to the show or whatever) on every live show, this is why the scene remains small. Having no right friends in Tel Aviv (and they should make some), Strident was simply ignored, being outside the closed loop of our small, but angry scene. A painful fact, since the quality of the record and the music is more then comparable to the works of any other local band. Well, as in every field today, what they need is a good and merciless promoter.

MYSPACE http://www.myspace.com/stridentthrashmetal

באפריל 2010 אלבום הת'ראש הישראלי הראשון (בתקווה שלא האחרון) שוחרר על ידי סטריידנט, להקה מבאר שבע שמורכבת ממהגרים דוברי רוסית.

אני חושב שגיליתי את סטריידנט  באביב 2009 באינטרנט – באחד ממסעות החיפוש אחר מוזיקה מקומית שניתן להאזין לה. מה שגיליתי היה עמוד מייספייס של פרוייקט שעל פניו נראה פסיכי לחלוטין – אולדסקול ת'ראש שמנוגן על ידי ארבעה בחורים יוצאי ברה"מ. ארבעה שירי ת'ראש גולמי, קשיח וכנה ושירה במבטא רוסי כבד. המוזיקה הייתה לא רעה בכלל, ולמרות שנשמעה מצחיק, נשמעה טוב – הרבה מרץ וביצים, מה עוד צריך? החבר'ה האלה גם יודעים לנגן. למרות שהמוזיקה פשוטה, הכל חד וישב טוב. אז הכפרים המהוללים של ארצנו הצליחו לספק יחידת ת'ראש מטאל לא רעה. טוב, אין שום דבר יוצא דופן בת'ראש שיוצא מחורים, רק תיזכרו בפלורידה, ארה"ב בשנות השמונים. אני גם יכול לומר לכם שחבריה של ענקית ת'ראש נוספת בסצנה המקומית – 'דארק סרפנט' הם מעפולה, שהיא גם מרכז תרבות גלאקטי.

למרות סקרנותי הרבה, יצא לי לראות אותם בהופעה כמעט שנה לאחר מכן, בחורף 2010, כשכבר היה להם אלבום מוקלט שאומנם עוד לא יצא. ההופעה ההיא ברוגטקה (פטיפון לשעבר) הייתה ראויה להנצחה. זהו המועדון הכי לא רשמי שביקרתי בו בתל אביב, בגודל דירה לא גדולה, גולדסטאר בבקבוקים ב 10 שקל ואוכל טבעוני זול, הוא גם מתפקד כמעין מרכז קהילתי מטורלל. מקום בן זונה, בהתחשב בעובדה שהסאונד שם די טוב. הקהל היה מורכב ברובו מילדים, בסביבות 13-16, ששתו בירה נטולת אלכוהול וקפצו בשמחה, ומעט אנשים משונים בני 30+. ההופעה שסטריידנט נתנו הייתה בעיטה משמחת בראש, מצחיקה, אגרסיבית ואנרגטית – נהדרת. אני מאמין שמחתרת הת'ראש בארה"ב וגרמניה בשנות השמונים נראתה בדיוק ככה, אולי רק הבירה הייתה טובה יותר. גם המוזיקה עצמה הזכירה את הזמנים ההם, מאוד גולמית, חומר שחוזר למקורות, גם בטקסטים – מלחמה, אלכוהול, התעללות מינית וכו'. היה מאוד מרגש להתקל בלהקה נהדרת ולגמרי לא מוכרת.

תחשבו על תחילת ימי הת'ראש – DRI, Sacred Reich, Artillery, Sodom ... בערך 14 שירים בוצעו, מספר קאברים שכללו את 'Russian Vodka' שיר של הלהקה הרוסית המטורפת לגמרי 'איכול המתכת' - להקה המשלבת בחור לבוש כמו היטלר, גמדים עירומים וסטריפטיז בהופעות האלכות'ראש האפיות שלהם.

ב29 לאפריל, 1997 שנים לאחר מותו של ישו, אחר הצהריים, הנחתי את ידיי החמדניות על האלבום, וגם על הכרטיסים לאירוע ההשקה שהלך להתקיים ב 12.5.2010. הסחורה הובאה באדיבות על ידי מתופף הלהקה – מר בלאקסמית'.

האלבום

האזנתי ל 11 השירים בערך 11 פעמים. האלבום מתחיל,לדעתי, ברגל שמאל – השירים הכי טובים נמצאים למעשה בסוף, והגרועים בהתחלה. אינטרו לא מעניין הופך ל "Dirty Blood" – בעיטה פרימיטיבית ומהירה בתחת, למרות שהשיר נהרס מעט כתוצאה משירת הרקע – שגוברת על המוזיקה ועל הסולן – בעל קול די טוב. אותה הבעיה קיימת בשיר הנושא שבא לאחר מכן,  שגם הוא לא מעניין מבחינה מוזיקלית. "Terror" מהווה שיפור – שיר טוב, מהיר ואגרסיבי עם פזמון קלאסי לחלוטין:

"Die, die, die, die, fry, fry, fry, fry!" קטעי הבאס טובים גם הם. "Sex Toy" – שיפור ניכר. עבודת תופים טובה וריפים מעניינים , שירה טובה, השיר בהחלט שמח ומשמח. עוד פזמון טוב עבור הקהל לצעוק – "Can you feel me inside? Can I make you enjoy? I'm your sex toy!"

"Psycho Provocateur" – שיר מעולה עם ריפים מעולים. המבטא הרוסי הנוקשה של דימון מורגש כאן במיוחד, אבל איכשהו הוא הופך את השיר לטוב עוד יותר. שיר נפלא לפוגו – חלקים מהירים, חלקים איטיים, פזמון קליט – "Wow, I'm a psycho, psycho provocateur" . לאחר מכן מגיע השיר "Prepare to die" – שיר די משעמם, אולדסקול ת'ראש שגרתי ללא שום תוספות מיוחדות."Buy the Flesh" – אותו הדבר אבל קצת יותר טוב. "Strident" – אותו הדבר אבל קצת יותר גרוע. "Who Cares" – שילוב של השלושה הקודמים בתוספת שיפור, שיר טוב.

שני השירים האחרונים באלבום הם השירים הטובים ביותר. יצירות מופת קטנות שממשיכות לחקור את נושאי הת'ראש הקלאסיים: צבא ובירה.בקיצור, אני ממליץ להאזין לאלבום מהסוף להתחלה. הסאונד טוב בהחלט, ההקלטה ברמה גבוהה. בקשר למיקס שנעשה על ידי מר אפלבאום המופלא, אני חושב שהוא היה יכול להשיג תוצאות טובות יותר. כפי שכבר ציינתי, קולות הרקע, כשהם ישנם, גוברים על המוזיקה וגורמים לקטעים הנ"ל להשמע כמו הארדקור. השירה של דימון גבוהה מדי לעיתים – ממש צווחנית – בהחלט צורמת כמו שם הלהקה. דגש רב יותר על התופים היה ימהווה שיפור,יחד עם תוספת של חדות ומהירות – משהו בתופים לא יושב לגמרי במקום. טוב, כיוון שאני לא מתופף – זהו רק הרושם האינטואיטיבי שלי. קטעי הסולו של הגיטרה מעט יבשים – אולי קפדנים ונקיים מדי, סאונד מלוכלך יותר היה יותר מתאים. לסיכומו של דבר – המיקס בינוני.

נקודות השיא של היצירה הן כמובן "Fucking Army", "To Beer or not to Beer", "Sex Toy, "Terror", ו "Psycho Provocateur". השירים האלה מחזירים אותנו אל שנות השמונים המוקדמות שהיו "נפלאמדהימות ואיומנוראיות", כשהת'ראש נולד והבחורים מסטריידנט עוד לא. השירים האלה נושאים את המותג הסאונד של סטריידנט יותר משאר שירי הלאבום שחותר אל קלאסיקות הת'ראש הגדולות קצת יותר מדי, ובכך מאבד מעט מהמקוריות. גניזה של ארבעה חמישה שירים יכלה להפיק EP קלאסי באמת, משהו דומה ל

"In the Sign of Evil" של סודום. אבל גם באלבומים הקלאסיים ישנם שירים גרועים מהאחרים. באופן מוזר, האלבום הזכיר לי את Venom יותר מכל דבר אחר. אותה גישה המשלבת אופי כסחני עם פרימיטיביות.

עכשיו לחלק הגרוע.

האלבום שנרכש יחד עם הכרטיסים להופעה (קיבלתי אותו כמעט בחינם – 10 שקלים עבור הדיסק) הוא עוד אחד מאותם אובייקטים שעדיף "לשמוע, אך לא לראות". העטיפה נוראית, יצירה של תלמיד עיצוב גרפי בחודש הראשון ללימודיו במסגרת שיעורי הבית. השם "On the Aim" הוא שטות בלתי דקדוקית. הביטוי הזה לא קיים בשפה האנגלית. בחינת החוברת העצימה את הרושם השלילי - המילים לכל השירים כתובות בשגיאות כתיב נוראיות. אפילו חשבתי לרגע שאולי זה נעשה במכוון – כמות הטעויות פנטסטית. אבל שגיאות הסגנון והמשמעות שיכנעו אותי סופית – החינוך הבאר שבעי נשכל ובגדול! תזכרו זאת ילדים וילדות – לא מדובר כאן בראפ או היפ הופ – צריך לדעת אנגלית.

סך הכל, אם לא להתייחס לשגיאות הכתיב בחומרה, האלבום בסדר. בעצם, אם המילים לא היו מפורסמות, אני בספק שמישהו היה שם לב. זה כמובן מרגש, כיוון שזה אלבום הת'ראש הראשון שהוקלט ויצא במולדת הנהדרת והבלתי מפותחת שלנו. תודה לכם חברים, תמשיכו לנסות ולהזדיין.

אני חייב לומר שהאירוע ההיסטורי-לכל-מטאליסט הזה עבר ללא שום תגובה מהתקשורת הרשמית או הבלתי רשמית, אפילו המגזין האינטרנט המקוון Metalist לא בתייחס לנושא. לא מאמר, לא רעיון ולא ביקורת – שום דבר, חוץ מתוכנית רדיו חובבנית של מכללת אורנים. זוהי אילוסטרציה לא רעה למצבה של סצנת המטאל המקומית. אנשים מתעניינים רק במה שנעשה על ידי חבריהם, בני משפחותיהם או חבריהם לעבודה. ההופעות מתחילות להראות כמו אסיפות כפר בהן כולם מכירים את כולם וזרים מתקבלים בחשד. זו הסיבה למחסור בביקורת בונה (או הורסת, חה,חה), זו הסיבה לתודות הבלתי נגמרות לסבא ראובן (שמימן את הEP, המועדון שייך לו, בא להופעה או מה שזה לא יהיה) בכל הופעה חיה, זו הסיבה לכך שהסצנה נשארת קטנה. ללא חברים הנכונים בתל אביב (זמו טוב להכיר כמה) ומתוקף היותם לא שייכים למעגל המצומצם של הסצנה המקומית הזועמת, סטריידנט זכו להתעלמות כמעט מוחלטת. עובדה מצערת, כיוון שאיכות האלבום והמוזיקה אינה יורדת מאיכותה של שום להקה מקומית. טוב, כמו בכל תחום, הם זקוקים ליחצן טוב וחסר רחמים.

הסטה לה ויקטוריה סיאמפרה.

Godwrath – E.P release event (with Phantom Pain). Sublime 6\5\2010

(הטקסט העברי למטה.)

First of all, what the hell is up with those photographers? I saw more of them, than I saw of the bands. The little shits were all over: on stage, in front of the stage, behind the stage, endless flashing and walking around. I didn't come there to look at some kids stroll around the stage taking pictures; I came to see some kids play music. Three or four chicks and some guy crawled around the stage like cockroaches for the entire fucking evening. Your daddy got you a new reflex camera?! Fine. Behave. It ain’t no God damned photo session, you don’t own the fucking stage. So fuck you, eat shit and die slow, you assholes. Strangely, the musician’s didn’t mind. So that being the general atmosphere, along with the stage constantly steam-smoked (what's up with that?) – I didn’t take any pictures of my own.

With a bottle of wine consumed on the way (don’t buy anything from the Tavor winery – it’s overpriced shit), I came in time to see Phantom Pain, they exactly started playing. Not bad. Nice sounding death metal, a bit slow to my taste. Well played. However, I didn’t hear anything I haven’t heard before in the genre. I don’t think I would recognize their music upon hearing it and say “Hey, that’s Phantom Pain”, they are still ok to listen to and nice vocals indeed. The teen-aged crowd produced some soft and annoying pogo choreography – you couldn’t really stand near the stage without being pushed by angry midgets – just not enough room. Pushed some people myself, but it wasn’t really interesting. The older crowd set itself around the bar, which is not so far away from the stage though, and drank beer with bored faces. It was my first visit to “Sublime”, the joint is ok, neat interior, but I wouldn’t call it a club – it’s a big bar with a medium sized stage. Not more then 200 people would fit in there, if they are to be able to breathe and move. The sound was ok with occasional downfalls here and there, especially on the microphones.

GodWrath’s show was quite disappointing. After seeing a 30 minutes long, concentrated, angry and fast performance in Jerusalem a few months ago, I expected something of that kind. Musically, everything was ok, but the large amount of endless bullshitting between the songs simply ruined the drive. Too many words, too many “special guests”, too many 'thank you’s. Basically, it wasn’t a gig, it was a party with some musical background. Finally I just got annoyed and wanted to go, but the show ended. There were problems with the vocals; occasionally you just barely heard them. The cover to Sepultura was good, the cover to Slipknot was much better then the original. Anyhow, I didn’t give up on the band; hope to see them next time in better conditions.

Pissed off and sober, I went home without buying the E.P. as planned. I don’t think I’ll go to any release events any soon.

Remember, Satan loves you.

Hasta la Victoria siempre.

קודם כל, מה לעזאזל הולך עם הצלמים האלה? ראיתי אותם יותר מאשר את הלהקות. החארות הקטנות היו בכל מקום – מאחורי הבמה, על הבמה, לפני הבמה, אינסוף הבזקים וסיבובים על הבמה חופשי. לא באתי לראות ילדודס מסתובבים על הבמה ומצלמים, באתי לראות ילדודס מנגנים מוסיקה. שלוש-ארבע בנות ואיזה בחורצ'יק זחלו על הבמה כמו תיקנים לאורך כל הערב. אבא קנה מצלמת ריפלקס? סבבה, תתנהגו כמו בני אדם. זה לא פוטו סשן מחורבן, והבמה היא לא של אבא שלכם. אני מקווה. אז תזדיינו לכם בשקט, תוכלו חרא, ותמותו לאט. עד כמה שזה מוזר, למוסיקאים זה לא הפריע – אולי הם נהנים ממצלמות בפרצוף והבזקים בעיניים. באווירה שכזאת, ובגלל העשן על הבמה, החלטתי לא לצלם כלום – אז אין תמונות, יש רק סיפור.

חיסלתי בקבוק יין בדרך (אל תקנו יין מיקבי תבור – יין מחורבן במחיר מופרז) והגעתי בזמן לראות את "פנטום פיין", שבדיוק עלו לבמה. לא רע. דת' מטאל נעים כזה, קצת איטי לטעמי. החברה מנגנים טוב, אך לא שמעתי שום דבר חדש או שונה ממה שקיים בז'אנר. אני לא חושב שאני אזהה אותם כשאשמע את המוסיקה ואגיד "היי, זה פנטום פיין". בסך הכל הם בסדר, לסולן יש קול מצויין. חבורת בני הטיפשעשרה ליד הבמה הפיקה פוגו רך ומעצבן – לא הייתה אפשרות לעמוד ליד הבמה בלי שאיזה גמד זועם יתנגש בך - המקום אינו גדול מספיק. נכנסתי ודחפתי כמה אנשים – אך זה לא היה מעניין. הקהל הבוגר יותר הושיב עצמו מסביב לבר ולגם בירה עם הבעות פנים משועממות. זה היה הביקור הראשון שלי בסבליים, המקום בסדר, עיצוב טוב, ספות, בר נוח, אך לא הייתי קורא לו מועדון – יותר בר גדול עם במה בגודל בינוני. יותר מ 200 איש לא יכנסו לשם אם ברצונם לנשום ולנוע. הסאונד היה בסדר חוץ מנפילות במיקרופונים פה ושם.

ההופעה של גודרת' הייתה מאכזבת. אחרי שראיתי אותם לפני מספר חודשים בירושליים נותנים הופעה מרוכזת, מהירה ועצבנית של חצי שעה – ציפיתי למשהוא בסגנון. מבחינה מוסיקלית הכל היה בסדר, אבל הכמויות הענקיות של דיבורי סרק בין השירים פשוט הרסו את הדרייב. יותר מדי בולשיט, יותר מדי מילים, תודות, אורחים עם הפעלות מטומטמות – "בואו לבמה", "תעשו בלאגן"... ההופעה הפכה לאיזו מסיבה עם רקע מוסיקלי. כשהתעצבנתי סופית ורציתי כבר ללכת – ההופעה נגמרה. היו בעיות טכניות עם השירה – לפעמים בקושי שמעו אותה. גרסת הכיסוי של ספולטורה הייתה בסדר, זו של סליפנוט הייתה הרבה יותר טובה מהמקור. בכל אופן לא וויתרתי על הלהקה – מקווה לקאות אותם בתנאים יותר טובים.

עצבני ומפוכח הלכתי הבייייתה בלי לקנות את ה אי.פי. כמתוכנן. לא נראה לי שאלך להשקות בזמן הקרוב.

זיכרו, השטן אוהב אתכם.

הסטה לה ויקטוריה סיאמפרה.

Hellelujah 2010.

Hellelujah 2010.
The Hebrew text is below. If you don't want to read all this bullshit, go straight to the pictures link in the bottom.


הגרסה העיברית למטה. אם אין לכם כוח לקרוא את
הבולשיט, לכו ללינק תמונות בתחתית.





Hellelujah fest. Israel. Hertzliah.


Intro.

Well boys and girls, after our glorious independence day spent at home, I made up my mind to visit ( for the first time) the biggest, as claimed, local metal event – the third annual Hellelujah open air festival, held somewhere in Hertzliya. Thirteen of our finest, or maybe not the finest, bands starred in the line up, as follows: Whorecore, Prey for Nothing, Missing in Action, Kna'an, Desert, Spawn of Evil, Dark Serpent, Tales from the Morgue, Negative Projection, Blood Everywhere, Of Marbles Black, Catharsis, Ad Libitum.
I must mention that the festival is a charity event, and all your money ( by the way the ticket is cheap – 50 shekels or about 15$ on presale), supposedly went to a good cause – a bunch of endangered fucked up teenagers will perhaps benefit from it. Although I prefer my money to go on buying booze, drugs, weapons, prostitution and so forth, kind of like the taxes I pay; I purchased six tickets for myself, the old lady and some of our precious friends. The tickets were kindly brought to my very home by a nice dude - presale surely pays off…..
As for me personally, the line up wasn’t glamorous, however – Dark Serpent, Prey for nothing and Tales from the Morgue are definitely worth the time and the money. To those of you unfamiliar with our local scene – Dark serpent play old school thrash, with a lot of soul and a sufficient level of technical skill – kind of like Kreator, but slightly better, they are perhaps the most unappreciated band in our small, proud and torn by war country. Being around since like 1998, yet few people know them here or anywhere in the world. Seeing them live is always a pleasure.
Prey for nothing – pretty standard so called "melodic death" or "Swedish death", but of a very good quality – they play well, and the singer has a very strong voice; nice melodies, anyone who likes the genre will appreciate.
Tales from the morgue – well, I just liked the name, besides, once in Jerusalem I've missed their show – had to leave exactly when they came on stage. Moreover, I had some experience working in a morgue, and I was curious, will the music bring back some of those precious memories. Their myspace provides some nice grind with different additives – not too heavy, mean and entertaining. Other then that – I was ready for nice surprises, except maybe for Whorecore and Desert, which I've seen live and didn’t like, mostly because of their genres, heavy grind or power metal were always hard for me to digest.

The festival.

Having some fried potatoes with a few shots of Becherovka, Friday afternoon, we set out to Hertzliah from Tel Aviv. Arrived at the place at six in the evening, to hear the last song of “Of marbles black” from the parking lot – to tell you the truth I didn’t regret I missed their show. So we went in this “youth club” or “youth center” ( as stated on the building ) – nice fucking place, when I was growing up, our youth center consisted of a ‘warehouse like' shed with asbestos ceiling when this… Well, Hertzliah isn’t exactly a poor town. A big, two floors, modern designed complex with an amphitheater – where the festival actually took place, an indoor stage (inactive), big lawns, high fence and so on.
So we entered – what I saw at first were lots of kids and some cops. It’s always a pleasure to see cops at a metal event, but here it was pretty funny – since the average age of the crowd was about 16. Later on I was amused watching the cops pulling some people out of the pogo circle (or moshpit, whatever). Anyway, first band I saw was “Tales from the Morgue”. I was pretty disappointed – they all can play, but the music was really uninteresting. Never mind, we walked around, found a nice spot to sit – one of the amphitheatre’s stairs. At that moment it became clear that no alcohol is sold on the premises. Not even beer. Not even yogurt – only hotdogs, pizza and ice cream. Though we did buy some ice cream – it was hardly a substitute for booze, and my usual hidden flask of Becherovka was quickly consumed.
Disgustingly sober we heard “Negative projection” for the first time ever – what a nice surprise. Those kids can play. Nice, melodic music, nice screams, nice drums. The sound throughout the event was tricky – that means a lot depended on where you stood. All in all I would give the sound 6 out of 10, but if you happened to stand near the soundmen – especially behind them – the sound was perfect. But that was a pretty small spot.
As I walked around the entire place I found out that the sound was different everywhere – and it’s not such a big place. I can say that the left speaker complex was giving out mostly screaming high notes, while the right one was more bass oriented. If you stood near one of them – it sounded bad. The sound was ok near the stage, a little worse in the middle, much worse if you sat on the high amphitheater stairs and perfect near the soundman – logical.
Negative projection played for half an hour and Dark Serpent got up. As I wrote before, it’s always a pleasure. I was running around from the front of the stage to the back, into the pogo circle and to the inner stage area to take pictures the whole show. Very energetic and driving music, inspiring to heroic acts and mass extermination of human insects – as thrash is supposed to be. The guys also feed the material with a lot of humor, which I always appreciate – like the dedication to the crowd’s mother, the “fingered” logo of the Kakh movement, the idiotic masks and so on. I wish Varg Vikereness had this kind of sense of humor. Except minor sound problems – like lowering of the vocals sometimes, the show was great. The pogo was soft, but barbaric, like a sissy fight with outraged athletic midgets. I easily pushed people away, but there were lots of hands and legs flying in the air to be avoided, and someone always grabbed on my newly bought Dark Serpent shirt – I fucking hate that!!! You fucking push, you don’t grab. Finally I got some short 15 year old kid’s knee in my stomach – bad sports, boys and girls. Anyhow, by that time the general mood was high and happy. Dark Serpent played for about 40 minutes, I think. At that point I could say I’ve got my money’s worth.
After hearing first 30 seconds of Spawn of Evil we decided to go out and get some god damned alcohol. Had to drive up to the local shrine of food – Tiv Taam, got some beers, went back. Desert’s show was spent in the parking lot drinking beer – no power metal fans among my dear old buddies. From the parking lot it sounded like any other band of the genre – from Blind Guardian to Sabaton. The beer was quickly over – as usual, and we went in to see Kna'an – another nice surprise. Good music – I’d say it’s atmospheric death/black metal with some additives and some oriental influence. Although the keyboards were hardly heard, I liked what they were doing. Good stage presence also – lots of people on stage, a lot of light, a charismatic front man dressed in a white robe. The only flaw – too much bullshit between the songs. All in all nice show.
Missing in Action followed - very well played and very boring music. Just a bunch of musical cliché’s I would say, from Metallica to Lamb of God through Pantera and so on. Since the guys are pretty skilled they have a future, but the material is disappointing, especially since I’ve heard a lot of praise for the glorious Wacken Battle winners. Whatever. During their show I found a pizza box with two slices and ate them. Something to remember MIA for.
Prey for Nothing. At first I stood near the stage – second row, and then went to wander around and take some pictures, finally I stood near the soundmen. Prey for Nothing suffered the most, I think, from the sound instability, some parts sounded really badly. It is especially felt when you are familiar with the band’s repertoire, since I saw them live twice before and purchased the album. All in all it was a nice show; the good moments definitely outnumbered the bad ones, nice work by the front man, and good music of course. They stated that soon they go into the studio for their second meat pie – so good luck with that.
After Prey for Nothing we went home.

In conclusion.
I have nothing against youth and youth centers, but this festival resembled something like “kids play a game of metal festival”, though playing it successfully. Not a lot of mature crowd (that is after army service like 21+) was spotted, no beer sold and so on. Although children are the future, I am also interested in the present. I think like 700 people attended – not bad. The sound could be better too, though it wasn’t really bad. The cops were funny; maybe we should have them on every show. Organization – pretty good in terms of inner affairs, everything was more or less on time, no stupid problems or unpleasant situations. Well it was worth the time and the money, even this astronomic sum.
I would advise the organizer to “think out of his age group”, or add someone to the production who will be able to draw older people next time – by line up, cheap beer, free drugs or whatever – and make this event really big.

Hasta la Victoria siempre!

2010 פסטיבל הללויה.

הקדמה.

טוב, ילדודס, אחרי שביליתי את יום העצמעות המהולל שלנו בבית, החלטתי לבקר לראשונה ב אירוע המטאל המקומי הגדול מכולם, כפי שנטען, פסטיבל הללויה השנתי השלישי, הממוקם אי שם בהרצליה. שלושה עשר מהרכבינו הטובים או הלא כל כך טובים, כיכבו ברשימת האירוע:

Whorecore, Prey for Nothing, Missing in Action, Knaan, Desert, Spawn of Evil, Dark Serpent, Tales from the Morgue, Negative Projection, Blood Everywhere, Of Marbles Black, Catharsis, Ad Libitum

הפסטיבל, יש לציין, הוא ארוע התרמה, וכל כספכם (הכרטיסים דרך אגב, היו זולים – 50 ש"ח במכירה מוקדמת) ילך למטרות נעלות – חבורת ילדים מטורללים בסיכון יהנו ממנו ככל הנראה. למרות שאני אישית מעדיף שהכסף שלי ילך לקניית אלכוהול, סמים, נשק, זונות וכו',כמו המיסים שאני משלם; רכשתי ששה כרטיסים לעצמי, לאישה וכמה מחברינו היקרים. הכרטיסים הובאו אליי הביתה על ידי בחור נחמד – מכירה מוקדמת אכן משתלמת.
ה"ליינאפ", עבורי אישית, לא היה מזהיר במיוחד, למרות ש "הנחש השחור", "טרף עבור שום דבר" ו"סיפורים מחדר המתים" שווים בהחלט את הזמן והכסף. לאה מכם אשר לא בקיאים בסצנה המקומית – דרק סרפנט מנגנים אולד סקול ת'ראש – עם הרבה נשמה ויכולת טכנית מספקת בההחלט, בערך כמו קריאטור – אך טוב יותר במקצת. הם אולי הלהקה הכי לא מוערכת אצלנו – היא קיימת בערך מ 1998, אך עדיין לא כל כך מוכרת אצלנו אן בעולם. לראות אותם מופעים זה תמיד תענוג.
פריי פור נאת'ינג מנגנים מה ש נקרא "דת' מלודי" או "דת' שוודי" רגיל למדי, אך באיכות מעולה. הנגנים טובים, הסולן בעל קול חזק במיוחד, מלודיות נעימות – מי שאוהב את הז'אנר, בטוח יהנה.
טיילס פרום דה מורג – האמת שאהבתי את השם, חוץ מזה פיספסתי את החברה האלה בירושלים לא מזמן – הייתי צריך לעזוב בדיוק כשהם עלו לבמה. יתר על כך, יצא לי פעם לעבוד בחדר מתים, והיה לי מעניין לגלות אם המוסיקה תעורר שוב את הזכרונות הנפלאים. עמוד המייספייס שלהם כולל גריינד נחמד עם כל מיני שילובים – לא כבד מדי, מרושע ומשעשע. חוץ מאלה, ציפיתי להפתעות נחמדות וחמודות, אולי להוציא את הורקור ודזרט, אותם ראיתי וממש לא התלהבתי. טוב, זה כנראה בגלל הז'אנרים – פאוור מטאל וגריינד כבד זה משהוא שאף פעם לא הצלחתי לעכל.

הפסטיבל.

אחרי ארוחה המורכבת מתפ"א מטוגנים וכמה כוסיות של בכרובקה, יצאנו לדרכינו מתל אביב להרצליה. הגענו בסביבות שש בערב – בדיוק בזמן כדי לשמוע את השיר האחרון של "אוף מרבלס בלאק" ממגרש החנייה. האמת – לא התחרטתי יותר מדי שפיספסנו אותם. אז הלכנו למועדון הנוער הזה, מקום לא רע, כשאני הייתי נער, מועדון הנוער שלנו היה מין צריף דמוי מחסן שכזה , עם תקרה מאזבסט. טוב, הרצליה היא לא בדיוק עיר של תפרנים. בניין גדול ומודרני בן שתי קומות אם אמפיתאטרון – איפה שהפסטיבל התרחש, מדשאות גדולות וגדר גבוהה. תענוג לעיניים.
נכנסנו – הרבה ילדים ומספר שוטרים. זה תמיד גורם לאושר לראות שוטרים בהופעת מטאל, אבל הפעם זה כבר היה מצחיק כי הגיל הממוצע של הקהל היה בסביבות 16. מאוחר יותר ובעונג רב ציפיתי בשוטרים מושכים אנשים מהפוגו. בכל אופן, הלהקה הראשונה שראינו הייתה "סיפורים מחדר המתים"; די התאכזבתי – החבר'ה יודעים לנגן, אך המוסיקה באמת לא מעניינת. הסתכלנו סביב, מצאנו מקום נחמד לשבת, על מדרגות האמפי. כאן התברר ששום משקה אלכוהולי לא מוצע למכירה בשטח האירוע. לא בירה, לא יוגורט, רק נקניקיות, פיצה וגלידה. למרות שאכן קנינו גלידה היא בקושי סיפקה את צרכינו האלכוהוליים, ומימיית הבכרובקה שהגנבתי פנימה כרגיל, נגמרה מהר מאד.
פיכחים עד כדי גועל שמענו בפעם הראשונה את "נגטיב פרוג'קשן" – איזו הפתעה נעימה. הילדים בהחלט יודעים לנגן. מוסיקה מלודית ונעימה, צעקות מצויינות, קצב נחמד ביותר. היה כיף. הקול, או ה"סאונד" לאורך כל האירוע היה ערך משתנה ומסובך. בסופו של יום הייתי נותן לקול ציון 6 מתוך 10, אבל אם הזדמן למישהוא לעמוד ליד עמדת הסאונדמן, במיוחד מאחוריה – הקול היה מושלם. למרות שזה היה מין "מסדרון" די קטן של איכות.
אחרי שטיילתי בכל הרחבה נוכחתי לדעת שהסאונד היה די שונה בכל מקום, למרות שהמקום אינו גדול במיוחד. הרמקולים השמאליים היו צעקניים עם צלילים גבוהים, הרמקולים הימניים שדרו יותר בס. אם עמדת ליד אחד מהם – זה נשמע גרוע ביותר. הסאונד היה בסדר ליד הבמה, קצת גרוע יותר באמצע, הרבה יותר גרוע על המדרגות הגבוהות של האמפי, ומושלם ליד אנשי הקול – מה שדי הגיוני.
ההקרנה השלילית" ניגנו כחצי שעה ו"דרק סרפנט" עלו. כנו שכתבתי – זה תמיד תענוג. התרוצצתי במשך כל ההופעה בין קדמת הבמה, מעגל הפוגו והמרחב הפנימי ליד הבמה כדי לצלם. מוסיקה מאד אנרגטית ומניעה, מעוררת השראה למעשי גבורה והשמדה המונית של חרקים האנושיים – כמו שת'ראש צריך להיות. החברה גם מגישים את החומר עם הרבה הומור – מה שאני אישית תמיד הערכתי – כמו ההקדשה של שיר לאמא של הקהל, הלוגו של תנועת כך עם האצבע המשולשת, המסכות המפגרות וכו'. הלוואי ולוארג ויקירנס היה חוש הומור כזה. ובכן, חוץ מכמה בעיות עם הסאונד – כמו החלשת השירה מדי פעם – הופעה מצויינת. הפוגו היה רך, אבל ברבארי, כמו קרב נמושות עם גמדים מאומנים וכועסים. דחפתי ממני אנשים די בקלות, אבל הייתי צריך להיזהר כל הזמן מידיים ורגליים המעופפים באוויר ומישהוא כל הזמן טפס ומשך בחולצה שלי – חולצה דנדשה של ה"נחש האפל" שרק קניתי. אני שונא את זה, כוס רבבבאק!!!
בפוגו דוחפים – לא מושכים בחולצות! בסופו של דבר גם קיבלתי ברכיה בבטן מאיזה גמד בן 15 – זו לא רוח ספורטיבית, ילדודס! בכל אופן, בזמן הזה מצב הרוח היה מרומם ושמח. הנחשים האפלים ניגנו כ 40 דקות. אני יכול לומר שכבר אז קיבלתי תמורה יפה לכסף ששילמתי.
אחרי שהאזנו לשרצים (ספון אוף איבל) במשך כ-30 שניות, החלטנו לנסוע ולקנות סוף סוף קצת אלכוהול. נאלצנו לנסוע עד מקדש האוכל המקומי – טיב טעם, קנינו בירה וחזרנו. את המופע של דזרט בילינו בחניה תוך שתיית בירה – אין, ולא יהיו מעריצים של פאוור מטאל בשורותינו. טוב, מהחניה זה נשמע בדיוק כמו כל להקות הז'אנר – מבליינד גווארדיאן עד סבטון. הבירה חוסלה במהירות, כרגיל, וזה אף פעם לא משנה כמה אתה קונה. חזרנו פנימה לראות את "כנען" – עוד הפתעה נעימה. מוסיקה טובה – הייתי קורא לזה דת/בלאק אטמוספרי עם תוספות והשפעות מזרחיות. למרות שאת הקלידים כמעט ולא ניתן היה לשמוע, נהנתי ממה שהחבר'ה עושים. נוכחות במה מצויינת – הרבה נגנים, הרבה אור, סולן כאריזמאטי לבוש בלבן. החסרון היחיד – כמות הבולשיט בין השירים. בגדול – הופעה טובה מאוד.
"מיסינג אין אקשן" היו הבאים – החברה מנגנים טוב מאוד מוסיקה משעממת מאד. אוסף של קלישאות מוסיקליות הייתי אומר – ממטאליקה עד לאמב אוף גאד דרך פנטרה וכו'. לחבר'ה ככל הנראה יהיה עתיד כי לנגן הם יודעים – אך אכזבתי מהחומר הייתה גדולה, במיוחד אחרי ששמעתי שבחים על זוכי הוואקן באטל המהולל. בזמן הופעתם מצאתי קופסת פיצה עזובה ובה שני משולשים ואכלתי אותם. כך תיזכר לי הלהקה.
"טרף לשום כלום". בהתחלה עמדתי ממש ליד הבמה, אז הסתובבתי עד שנעמדתי ליד הסאונדמן. פריי פור נאת'ינג סבלו יותר מכולם, לדעתי, מהסאונד הלא יציב – חלק מהקטעים בשירים נשמעו גרוע. זה הורגש במיוחד כיוון ש יש לי הכרות טובה עם חומר הלהקה – משתי הופעות ומהאלבום. בגדול המופע הצליח, הרגעים הטובים בהחלט גברו על הגרועים, עבודה יפה של הסולן, אווירה כיפית בהחלט וכמובן מוסיקה טובה. הם הודיעו שעוד מעט הם נכנסים לאולפן לבשל את פשטידת הבשר הבאה שלהם – שיהיה בהצלחה.
אחרי פריי פור נאת'ינג נסענו הבייייתה.

לסיכום.
אין לי שום דבר נגד הנוער ומועדוניו, אבל הפסטיבל הזה דמה ל "ילדים משחקים בפסטיבל מטאל", למרות שהמשחק היה די מוצלח. לא היה הרבה קהל בוגר – והכוונה לגיל אחרי צבא, לא הייתה בירה וכו. למרות שילדים הם העתיד, אני מעוניין גם בהווה. משהו כמו 700 איש באו להערכתי - לא רע. הסאונד גם יכול היה להיות יותר טוב – לא שהוא היה מאד גרוע. השוטרים היו מצחיקים – אולי כדאי לארגן כמה בכל הופעה. האירגון, בהיבט העניינים הפנימיים, היה טוב – הכל היה פחות או יותר בזמן, בלי בעיות מטומטמות ומצבים לא נעימים. בהחלט שווה את הכסף, עם כמה שהסכום אסטרונומי.
עצתי למארגן – לחשוב "מחוץ לקבוצת הגיל" שלו, או להוסיף מישהו להפקה שיביא קהל בוגר יותר בפעם הבאה – ע"י ליין אפ, בירה זולה, סמים בחינם או מה שזה לא יהיה.

הסטה לה ויקטוריאה סיאמפרה.

Here are 179 beautiful pictures I took.

http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/Hellelujah#