Thursday, September 16, 2010

Dukatalon & Stash at Levontin7. August 2010.

הגרסה העיברית למטה

StashLevontin7 can give a feeling of underground to any performer. First of all, it is under the ground - the ground floor occupied by the bar and the concert lounge being in the basement. It has a low ceiling painted black, dark lighting, a small stage and a pretty good sound. The place isn’t big, not more than 150 people would fit in there, if you ask me, though usually I see much less audience there. A few shows are often held each evening. That, on one hand, makes shows start almost on time, but on the other can make them shorter then expected. It’s surely a successful enterprise for the club, perhaps not so good for the musicians and the audience. Anyhow, Levontin became the usual place for any kind of the so called indie or underground acts – local or from abroad.  

On Wednesday, August 25 it hosted our own Dukatalon and Stash.

Stash went on first to give a pretty good performance, about 40 minutes long. In my opinion - the time limitation did them good. The previous show I’ve seen (A recent gig with Underdog in Sublime) was much longer, and got less and less interesting as it went on – though the crappy sound contributed a lot to that feeling. This time, with better sound and no overfeed of material the band made a much better impression. Stash plays stoner rock of the good old classic kind; however the feeling is that the music developments of the nineties were a strong influence. The songs are fun to listen to, even though they tend to remind each other due to the style and the way they are sung. Stash is a five piece band; yet the sound isn’t dense - rather floating and pleasant. The singer has a nice enough voice; however he doesn’t deliver the intensive load of energy I would expect in this style of music. 
All in all it’s very suitable music for a nostalgic rock-n-beer hangout, and since we don’t have many bands like that in good old motherland (Buzzer, which isn’t very active lately, and that’s pretty much it) I say - way to go! Anyhow, if you’re a fan of the style you will surely enjoy their show, and if you’re not – you won’t suffer.

DucatalonDukatalon is a different case. Their music is truly unique – especially considering the Israeli scene. In fact, the amount of compliments I want to give them made writing this text pretty uninteresting. What they play is sludge, subtly spiced with some doom and hard rock. Musical quality, originality, thorough composing, their own distinguishing sound, great energetic drive and chemistry between the musicians – this trio has it all.

dukatalon All the components I appreciate in music are present, and the band sounds great both live and recorded. Their long, heavy, low keyed compositions take you into a slow dark psychogenic swirl. The music is felt by the whole body and the damned soul, as much as it is heard by one’s ears. Intense and precise drumming, heavy riffs that blend with the bass, short, melodic and beautiful guitar soloing and occasional roaring vocals that sound as they were coming from a grave – all those components fall into place perfectly and create truly classical compositions. The result – deep and somewhat enchanting music – I could listen to them for hours. This is the sound of Hell slowly melting in them dark red flames, boys and girls. Performing live, the musicians themselves seem to be in a state of a light trance, which is maintained as long as they keep playing. If you’re lucky – you’re sucked into this trance.

    The guitarist (and vocalist) and the bassist stood off stage with the amplifiers right behind their backs. The drums were placed on stage – behind them. What can I say, those amplifiers really chew on your soul, enhancing the feeling that you are somewhere inside the music. Dukatalon played for about an hour – starting with a new song and playing all the material from their only album to date – “Saved by Fear”. (The album was produced by the notorious Billy Anderson and released by Sleeping Village and now is going to be re-released by Relapse). I like shows that meddle with your sense of time – and that was the case. When they finished playing the feeling was as returning from some next door parallel reality back to this crappy world. Levontin’s dark basement is surely a suitable place for this kind of sounds.

I’ve been following Dukatalon for about four years now, (almost since the band started out) after I first saw them live in Givat Brener’s legendary Gravitzki pub. Possibly, it was their first show. I still remember very clearly listening to Dukatalon’s music while sitting on the old shag’s porch and looking at firewood burn inside the heating stove on a cool winter night. Seeing a truly great, but anonymous band has always been the ultimate experience for me. Since then Dukatalon recorded an album, got a record deal and toured Europe, but remained almost totally unknown at home. About forty people came to the show – and that with another band - Stash, which has been around for quite some time as well. It was the fifth time I’ve seen Dukatalon live  - and almost every time I saw them with a different bassist. (They’ve switched three of them, I think) This time I was surprised (for the best) to see Lior From M.e.s.s manning the battle station. The aggressive musical approach of M.e.s.s is very different from Dukatalon’s mild heavy and dark rock-n-roll drive, however, the bass player seems to fit in just fine. He brings his own subtle touch, slightly different from what I’ve heard before, but I think it’s only for the best.  

The sludge genre is hardly represented at all in our country; right now I think Dukatalon is the only active band around. But we surely have a representative from the top league. Dukatalon is the reason I started to be deeply interested in sludge, a genre I had a merely coincidental acquaintance with, up to four years ago. One can surely find influences of other bands such as Sourvein or Sleep, but for me Dukatalon will always remain number one. I started getting into sludge because of them, and they’re our own local villagers' pride.

דוקטלון וסטאש בלבונטין7. אוגוסט 2010
לבונטין 7 הוא מועדון שיכול לתת תחושת מחתרת לכל מופע. ראשית, הוא ממוקם מתחת לאדמה, בקומת הקרקע ישנו הבר כאשר אולם ההופעות נמצא במרתף – זהו אולם בעל תקרה נמוכה הצבועה בשחור, תאורה קודרת וסאונד טוב למדי. המקום אינו גדול, מיועד ללא יותר מ 150 איש להערכתי, למרות שבדרך כלל רואים שם כמויות קהל קטנות מזה. מדי ערב מתקיימות שם מספר הופעות, וזה מצד אחד גורם להן להתחיל כמעט בזמן, אך מצד שני יכול להפוך אותן לקצרות מהצפוי. צורת פעולה מוצלחת בהחלט עבור המועדון, אך כנראה לא הכי טובה למוסיקאים ולקהל. בכל אופן, לבונטין הפך למקום טבעי לכלל הסוגים של מופעי "אינדי" או "אנדרגראונד" מהארץ ומחו"ל. ביום רביעי, 25 באוגוסט, הוא אירח את הלהקות סטאש ודוקטלון המקומיות.

סטאש עלו לבמה ראשונים ונתנו הופעה די טובה שנמשכה כ 40 דקות. לדעתי, הגבלת הזמן עשתה להם טוב. הופעתם הקודמת שיצא לי לראות (עם אנדרדוג, לא מזמן בסבליים) היתה ארוכה משמעותית והפכה למעניינת פחות ופחות ככל שנמשכה – למרות שהסאונד הגרוע תרם רבות לתחושה הזאת. הפעם – עם צליל טוב יותר וללא האכלת יתר בחומר המוסיקלי, הם השאירו רושם הרבה יותר טוב. סטאש מנגנים סטונר רוק מהסוג הקלאסי הישן והטוב, יחד עם זאת יש תחושה שההתפתחויות המוסיקליות של שנות התשעים היו להשפעה חזקה. היה כיף להאזין לשירים, למרות שהם נוטים להזכיר אחד את השני – בגלל מגבלות הסיגנון ואופי השירה.בלהקה חמשה נגנים, יחד עם זאת הצליל שלהם אינו דחוס, אלא זורם בנעימות. לזמר קול נחמד למדי, אך הוא אינו מעביר את מנת האנרגיה האינטנסיבית לה הייתי מצפה בסוג המוסיקה הזה. לסיכום – מוסיקה שבהחלט מתאימה לבילוי רוק-נ-בירה נוסטלגי וכיוון שאין כמעט להקות כאלה במולדתנו היפה (באזר – שאינה פעילה במיוחד לאחרונה ובעצם זהו) אני אומר – כל הכבוד! בכל אופן, אם אתם נמנים בין אוהדי הסגנון – בטוח תהנו, במקרה וזה לא הסגנון שלכם – לא תסבלו.

דוקטלון הם מקרה אחר. המוסיקה שלהם בהחלט יוצאת דופן – במיוחד על רקע הסצנה הישראלית. למען האמת, כמות המחמאות שהייתי רוצה לתת להם הפכה את כתיבת הטקסט הזה לדי לא מעניינת. הם מנגנים סלאדג', מתובל בעדינות בדוּם והארד רוק. איכות מוסיקלית, מקוריות, הלחנה מושקעת, צליל ייחודי משלהם, דרייב חזק וכימיה טובה בין הנגנים – לשלישיה הזאת יש את הכל. כל המרכיבים שאני מעריך במוסיקה נוכחים, הלהקה נשמעת מצויין גם בהקלטות וגם בהופעה חיה. השירים הארוכים, הכבדים ובעלי צליל נמוך ועמוק לוקחים את המאזין למערבולת פסיכוגנית איטית ואפלה. את המוסיקה הזאת לא רק שומעים, אלה גם מרגישים בגוף ובנשמה הארורה. תיפוף מדוייק ועז, ריפים כבדים המתערבבים עם צלילי הבס, קטעי סולו קצרים מלודיים ויפים, שירת שאגה ארעית שנשמעת כאילו היא מגיעה מן הקבר – כל המרכיבים מתלכדים באופן מושלם לתוך יצירות בהחלט קלאסיות. התוצאה – מוסיקה עמוקה ומקסימה שאאפשר להאזין לה שעות. זה, ילדים וילדות, הצליל של הגהנום שנמס באיטיות בלהבות אדומות כהות. בהופעה חיה, נדמה כי המוסיקאים עצמם נכנסים למצב של טרנס קל הנמשך כל עוד הם מנגנים. אם יהיה לכם קצת מזל – תישאבו לטרנס הזה גם אתם.

הגיטריסט (והזמר) והבסיסט עמדו ליד הבמה אם המגברים מאחורי גבם. התופים היו על הבמה מאחוריהם. מה אומַר – המגברים האלה בהחלט לעסו את הנשמה והעצימו את התחושה שאתה נמצא איפשהו בתוך המוסיקה. דוקטלון ניגנו כשעה – הם התחילו עם שיר חדש וניגנו את כל החומר מאלבומם היחיד נכון לעכשיו – "ניצולים על ידי הפחד" (האלבום הופק ע"י בילי אנדרסון הידוע לשמצה, יצא בסליפינג וילאג' וכעת רילאפס עומדים להוציאו מחדש). אני אוהב הופעות שמתערבות בתחושת הזמן שלך וזה היה בדיוק המקרה; כשהם סיימו לנגן ההרגשה הייתה שזה עתה חזרת מאיזו מציאות מקבילה לתוך העולם המחורבן שלנו. המרתף החשוך של לבונטין בהחלט מתאים לצלילים שכאלה.

אני עוקב אחרי דוקטלון כבר כארבע שנים, (כמעט מאז הקמת הלהקה) אחרי שראיתי אותם לראשונה בגבעת ברנר בפאב הגרביצקי האגדי. מאוד יכול להיות שזו הייתה הופעתם הראשונה. אני עדיין זוכר בבירור איך שמעתי אותם תוך כדי ישיבה על המרפסת של הביקתה והתבוננות בקרשים הנשרפים בתוך תנור חימום בערב חורפי קריר. לראות הופעה של להקה אדירה ולא ידועה תמיד הייתה חוויה אולטימטיבית עבורי. מאז דוקטלון הקליטו אלבום, חתמו על חוזה הקלטה ועשו סיבוב הופעות בארופה, אך נשארו כמעט אנונימיים בארצם. כארבעים איש באו ללבונטין לשמוע אותם וזה עוד עם להקה נוספת – סטאש, שגם הם נמצאים בסביבה כבר זמן מה.

זו הייתה הפעם החמישית שראיתי את דוקטלון וכמעט כל פעם הם עם בסיסט אחר. (הם החליפו שלשה או ארבעה, אני חושב). הפעם הייתי מופתע (לטובה) לראות את ליאור – הבסיסט של מס מאייש את העמדה. הגישה המוסיקלית האגרסיבית של מס מאד שונה מדרייב הרוק-נ-רול המתון, הכבד והאפל של דוקטלון, אך הבסיסט מסתדר מצויין. הוא מביא איזשהוא מגע חדש, שונה רק במקצת ממה ששמעתי לפני זה – אך זה לדעתי רק  מהוה שיפור.

ז'אנר הסלאדג' בקושי קיים בארץ – כרגע אני חושב שדוקטלון היא הלהקה הפעילה היחידה כאן. אבל בהחלט יש לנו נציגוּת מהליגה הגבוהה ביותר. בגלל דוקטלון התחלתי להתעניין ולהתעמק בסלאדג' – ז'אנר שבעבר הייתה לי איתו הכרות מקרית בלבד. אפשר בהחלט למצוא השפעות של להקות כמו סורויין או סליפ במוסיקה שלהם, אך עבורי דוקטלון ישארו להקת סלאדג' מספר אחד. נכנסתי לסגנון בגללם, והם גאוותנו הכפרית המקומית.