Tuesday, August 31, 2010

Tikun Khatzot at Freeland Bar. August 2010

                                                                   הגרסה העיברית למטה                             

Last Friday had a lot of shows to offer around the good old village of Tel Aviv. The Aprons gave a free show somewhere around Carmel market, the Barby held an international heavy metal festival, Kruzenshtern&Parohod gave out their loony kleizmer jazz in the Levontin basement, and for the truly advanced listener, Boy George played a dj set at some party in the suburbs. As for me, I went to see Tikun Khatzot in Freeland Bar’s non air-conditionered back room.

Some bands find themselves in the underground because they play music that is not easy to comprehend by the general public (such as Kruzenshtern&Parohod, Barbara, Cain&Abel 2010 etc…) others find themselves there because they are plain unknown (such as Charlie Megira, Zaka, Stash and many others). Well, Tikun Khatzot is definitely in the second category. As Gaius Petronius once said about Emperor Nero’s poetry – perhaps it’s no good, but there sure is something there.

Tikun doesn’t fall from any known Israeli mainstream rock outfit, though I’m not sure that this is much of a compliment. Their material strives to rock music of the late sixties and the seventies, with minor influences of the eighties “new wave”. Well, since nothing really interesting happened in mainstream rock since the mid seventies, their nostalgic inspiration is probably for the best. Our own glamorous Israeli rock is also a noticeable influence - the smell of SakharoFortis, Dr. Casper’s bunny show, Rockfour and others is surely present. What I liked about them is that they don’t use any poppish elements like many others outfits in the genre. It’s definitely rock music, even quite old fashioned rock music - with the classical song structure of intro, building up tension, chorus and the inevitable guitar solos. The sound is guitar based, with simple rhythm section parts and occasional keyboards, which they didn’t have on stage this time.    

Tikun Khatzot easily produces pleasant, though not too soft catchy melodies and memorable choruses. This is your plain radio-hit material and it has some meaningful lyrics. Think of something like The Yehudim with more interesting songs and a better singer (with a Russian accent).

The five piece band is fronted by guitarist and main lyricist Igal East and the charismatic singer Sofia. Igal has a very long list of past and present musical projects, the most memorable of which is probably the group “Zionism” - with its marvelously cynical songs (in the Russian language) with political and social themes. Sofia was the lead singer of “Jongo’s Road” – perhaps the most successful Russian rock band in Israel – at least by means of popularity (disbanded around 2006).
Now those people switched over to Hebrew. Well in today’s world, rock songs in Hebrew are as ridiculous as in any other language, except maybe Chinese. The crowd in their concerts, however, is still the same – immigrants from the good old and damned Soviet Union.

Tikun doesn’t bring any musical innovations, neither it has a truly unique distinguishing sound – listening to them reminds a great deal of stuff – a common problem that almost any band in the genre suffers from. Whatever Tikun might have, is definitely in the lyrics and the singing. So they still follow the strong tradition of Russian rock (and, in a way, Israeli rock as well) where everything evolves around the lyrics.
Tikun’s lyrical themes usually describe inner personal conflicts and struggles, often connecting them to social, political and historical issues. A share of dark humor is often present. There are some strangely assembled sentences here and there – still, the words aren’t written in mother tongue. The poetry is simplistic, compressed and somewhat limited – concentrating on the message and the emotional strain, rather than on literary qualities. The singer’s emotionally rich and relatively rough voice suits the lyrics perfectly. 
Sofia has a very strong and beautiful voice, deeper and lower than the usual female vocals. Sometimes the singing is clear and sometimes hoarse. She sings with a lot of emotion, yet her gestures on stage are very minimalist. She was plain fun to watch, singing with eyes closed, smoking one cigarette after another and occasionally making little sips of southern comfort from a huge glass. Rest of the band members behave in the same spirit – very concentrated on the music, no bullshit between the songs, or any other populist crap. These people go on stage simply to play music and they are strongly devoted to it.

A strong issue is of course the accent in the singing. So far, all Tikun Khatzot’s songs are sung in Hebrew, with a pretty heavy Russian accent. But, what is more disturbing, is that the singer seems to think in Russian, and that creates intonations that are very different from what we are used to hear in songs that are in Hebrew, or in day to day life. To a Russian speaker this will probably seem amusing, but to the native Hebrew speakers this is likely to seem bizarre. The issue is felt less in live performance, but on the recordings it’s inescapable.

All in all, this accent and the somewhat strange intonations are the only obstacle between  Tikun Khatzot’s music and wide audiences – an obstacle that can be overcome by the listener getting used to it, or the singer working on her pronunciation. Though, in the light of Sofia’s high vocal ability, the whole accent issue can actually become the distinguishing mark of their songs.  

The show started around 11:30 after a warm up by WolfBerry ( I missed most of it so I’ll write about them some other time) and lasted for about an hour. Quite a few songs had a good drive to them, but people mostly just stood around, some even sat, while I was busy taking pictures in Freeland’s crappy lighting. It’s been pretty long since I’ve been to a show and actually tried to concentrate on the lyrics – but I was rewarded. Here’s an excerpt from the song Dudu. “So what is it like to live and suffer in your own country, instead of having a ball in exile? What is it like to be proud, instead of being free? And putting on a fake smile, when everyone else is in despair? Just ask Dudu, from Home Center…Just ask Dudu…”  In fact, some of the phrases and the melodies still circulate in my brain – three days after the show.

The sound was tolerable, though very different around the room – and it’s a pretty small room. There was a moment where everything except the vocals and the drums got disconnected – and it still sounded pretty good, in the beginning I even thought that it was planned. The soundman managed to fix the problem in about a minute. About 60 people attended the event, but they circulated between the choky lounge and the air-conditioned bar, which, by the way had very tasty Goldstar beer. So, I pretty much enjoyed the show, had my dose of mainstream for a while, went home and listened to Bathory to relax before sleep.

Tikun Khatzot has an album that circulates the internet and another one in recording. Anyone who attended the show received their self printed CD titled “The last revolution” Though to my ears, they sound much better live.  

תיקון חצות בפרילנד בר

ביום שישי האחרון היול כפר המתקרא תל אביב הרבה הופעות להציע. Aprons הופיעו בחינם איפשהו בסביבת שוק הכרמל, בבארבי היה פסטיבל האבי מטאל בינלאומי, קרוזנשטרן ופרוחוד ניגנו את הכלייזמר ג'אז המטורף שלהם במרתפי לבונטין 7, ולמאזינים המתקדמים באמת הייתה האפשרות לראות את בוי ג'ורג' נותן די ג'י סט אי שם בפרברים. ואני הלכתי לצפות בהופעה של תיקון חצות בחדר האחורי והלא ממוזג של הפרילנד בר.

הרבה להקות מוצאות את עצמן בסצנת האנדרגראונד כי הן מנגנות מוזיקה שאינה קלה לעיכול עבור הציבור הרחב (לדוגמא – קרוזנשטרן ופרוחוד, ברברה, קין והבל 90210 וכו') אחרות מוצאות עצמן שם כי הן פשוט לא ידועות (כמו צ'רלי מגירה, זאקא, סטאש ורבות אחרות); ובכן, תיקון חצות בהחלט שייכת לקבוצה השניה. כמו שגאיוס פטרוניוס פעם אמר על שירתו של הקיסר נרו – היא אולי לא טובה, אבל בהחלט יש בה משהו.

תיקון חצות לא נופלת ברמתה מאף להקת רוק ישראלית פופולרית, רק שאיני בטוח שזו מחמאה. החומר שלהם מזכיר מוזיקת רוק מסוף שנות השישים  ושנות השבעים, עם השפעות קלות של הניו ווייב משנות השמונים. כיוון ששום דבר מעניין לא קרה ברוק המיינסטרימי מאז אמצע שנות השבעים, ההשראה הנוסטלגית שלהם היא רק לטובה. הרוק הישראלי הזוהר מהווה השפעה גם הוא – ריחות של פורטיסחרוף, מופע הארנבות של ד"ר קספר, רוקפור ואחרים בהחלט מורגשים. מה שאני אהבתי במוזיקה שלהם זה שאין בה אלמנטים פופיים, כמו אצל הרבה להקות אחרות  בז'אנר. זו בהחלט מוזיקת רוק, אפילו מעט מיושנת , בעלת מבנה השיר הקלאסי של פתיחה, בניית מתח, פזמון וסולו גיטרה בלתי נמנע. המוזיקה מבוססת בעיקר על גיטרות, עם תיפוף ובס בסיסיים והבלחות של קלידים – הפעם לא היו קלידים על הבמה.

תיקון חצות מייצרים מלודיות קליטות, נעימות אך לא רכות מדי ופזמונים שקל לזכור; חומר מתבקש ללהיטי רדיו ואפילו יש לשירים מילים בעלות משמעות. תחשבו על משהו כמו להקת היהודים עם שירים מעניינים, וזמרת טובה יותר (עם מבטא רוסי).

הלהקה כוללת חמישה חברים כאשר הבולטים הם הגיטריסט והכותב הראשי – יגאל איסט והזמרת הכריזמטית סופיה. יגאל שותף ברשימה ארוכה של פרוייקטים מן העבר וההווה, כשהזכור בהם הוא  הלהקה "ציונות" – עם השירים הציניים  והמצחיקים עד מאוד (בשפה הרוסית) על נושאים פוליטיים וחברתיים. סופיה הייתה הזמרת בלהקת "דרכו של ג'ונגו" – אולי להקת הרוק הרוסית המצליחה בישראל – לפחות במובנים של פופולריות (הלהקה התפרקה בסביבות 2006).

עכשיו האנשים האלה עברו לעברית. אני מניח שבעולם של היום, שירי רוק בעברית מגוחכים בערך כמו בכל שפה אחרת, אולי חוץ מסינית. אך הקהל בהופעות שלהם, עדיין אותו קהל – מהגרים מברה"מ הטובה והארורה.

תיקון לא מביאים חדשנות מוזיקלית, וגם אין להם צליל ממש ייחודי שמבדיל אותם מהאחרים – האזנה להם מזכירה די הרבה דברים – בעיה שמשותפת להרבה להקות באותו סגנון הרוק המיינסטרימי.
אם קיימת אצלהם איזושהי יחודיות - היא במילים ובשירה. כך הם ממשיכים מסורת ארוכת ימים של הרוק הרוסי (ובדרך מסויימת, גם ברוק הישראלי) לפיה הכל סובב סביב המילים. הנושאים בשירים של תיקון חצות בדרך כלל מתארים קונפליקט פנימי ומאבק אישי, שהרבה פעמים מתקשר לנושאים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים. ישנם כמה משפטים מוזרים מבחינה תחבירית פה ושם – בכל זאת, השירים לא כתובים בשפת האם של הכותב. הכתיבה פשטנית, דחוסה ומצומצמת – מתרכזת בעיקר במסר ובמתח הרגשי ולא באיכויות ספרותיות. הקול המחוספס והרווי של הסולנית מתאים למילים בצורה מושלמת.

לסופיה יש קול מאוד חזק ויפה, עמוק ונמוך יותר מקולות נשיים ששומעים ברוק בדרך כלל. לפעמים השירה צלולה ולפעמים יש בה צרידות. היא שרה עם הרבה רגש, אך מחוותיה על הבמה מועטות מאוד. היה פשוט כיף לצפות בה שרה בעיניים עצומות, מעשנת סיגריות זו אחר זו ומדי פעם לוקחת לגימות קטנות של סאות'רן קומפורט מתוך כוס ענקית. שאר חברי הלהקה התנהגו בצורה דומה – מרוכזים מאוד במוזיקה, בלי זיוני שכל בין השירים או שום חרא פופוליסטי. האנשים האלה פשוט עולים על הבמה כדי לנגן מוזיקה והם עושים את זה במסירות רבה.
כמובן שהמבטא הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת. עד כה – כל שירי הלהקה מושרים בעברית עם מבטא רוסי די כבד, אבל מה שמטריד יותר זה שנדמה שהזמרת חושבת ברוסית, מה שיוצר אינטונציות שונות מאלה שאנו רגילים לשמוע בזמר העיברי, או בשפת היום יום. לדובר רוסית זה אולי יהיה משעשע, אבל לדובר העברית הילידי זה ככל הנראה ישמע מוזר. מרגישים את זה פחות בהופעה חיה, אבל לא ניתן להתעלם מזה בהאזנה להקלטה.

בסך הכל, המבטא והאינטונציות המוזרות מהווים את המכשול היחיד שמפריד בין המוזיקה של תיקון חצות והקהל הרחב.   בהחלט ניתן להתגבר על כך בהרגלת המאזין, או עבודה של הזמרת על ההגייה. למרות שלאור יכולותיה הווקאליות הגבוהות של סופיה, כל עניין המבטא יכול פשוט להפוך לסימן ההיכר של הלהקה.
ההופעה התחילה בסביבות 11:30 לאחר חימום של להקת WolfBerry (שפיספסתי את רובו אז אכתוב עליהם בפעם אחרת) ונמשכה כשעה. הרבה שירים היו בעלי דרייב טוב אך אנשים פשוט עמדו סביב, חלק אפילו ישבו, בזמן שאני הייתי עסוק בלצלם תמונות בתאורה המחורבנת של הפרילנד. עבר די הרבה זמן מאז שהייתי בהופעה שבה ממש ניסיתי להתרכז במילים – אך תוגמלתי על כך. הנה קטע מהשיר דודו " איך זה לסבול במולדת, במקום להנות בגלות? איך זה להיות גאה, במקום להיות חופשי? ולחייך מזויף, כשכולם מיואשים? תשאלו את דודו מהום סנטר! תשאלו את דודו..." כמה מהביטויים והמלודיות עדיין מסתובבים אצלי במוח – שלושה ימים אחרי ההופעה. הסאונד היה נסבל, למרות שהיה שונה במקומות השונים בחדר – וזה חדר די קטן. היה רגע שבו כל כלי הנגינה מלבד התופים והשירה התנתקו – וזה עדיין נשמע די טוב, בהתחלה הייתי בטוח שככה החלק הזה בשיר הולך; איש הסאונד הצליח לתקן את הבעיה תוך דקה. בערך 60 איש נכחו בהופעה, אבל הם נעו בין חדר ההופעה המחניק והבר הממוזג, בו, דרך אגב, מזגו גולדסטאר מאוד טעים. אני די נהנתי מההופעה וקיבלתי את מנת המיינסטרים שלי לזמן הקרוב, הלכתי הביתה והאזנתי לבאת'ורי כדי להרגע לפני השינה.

לתיקון חצות יש אלבום שמסתובב ברשת ועוד אחד בדרך. כל מי שהגיע להופעה קיבל דיסק (בהדפסה עצמית) של "המהפכה האחרונה", אך לאוזניי, הם נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה.

Wednesday, August 25, 2010

M.e.s.s. and Mad; alarm live at the Bloom Bar.

הגרסה העיברית למטה

On a typical, hot and disgustingly humid Saturday evening, pretty much by chance, I’ve come upon M.e.s.s. and Mad:Alarm giving a free show at the Bloom Bar. Unfortunately, I came late - just in time to see Mad:Alarm play the last four songs of their set, one of which was a cover (to Pantera). However, they really impressed me and all I have for them is black words of praise. The style can be described as groove metal, with a few additions here and there. Everything about them was just in place except perhaps for the band’s name, who the hell thought of it?

 The music is simple, heavy, saturated, yet mild - not too fast, not too slow, not too mean and not too serious. A very pleasant drive – simple straight forward aggression that gets to the bone and the heart. Watching them move on that tiny stage only enhanced that impression. The general feeling was that I was hearing groove metal from just before Pantera got famous. Some stoner roots and R&B rhythmical influences. The singer seemed strangely familiar – turned out that it was Ishay of Breorn, who stepped in to replace the ill (not fatally) Mad:Alarm’s vocalist Khen Raanan. Well, all that is left is to check out mr. Raanan in action, however, I have a feeling that everything will be all right there, judging by the other musicians in the band. Mad:Alarm is currently touring Tel Aviv and other distant villages of our mighty motherland such as Jerusalem, Haifa and Kiryat Shmona.

Well, I wanted to write about M.e.s.s. for quite a while; all I needed was to visit another show for some fresh impressions and drunken inspiration. And so, this Saturday I got them both. It was the fifth time I’ve seen M.e.s.s live and it just keeps getting better and better. Pure and chaotic aggression of their minute and a half to two minutes bullet-like songs, backed with minimalist, however spectacular visual performance shakes your brain into some perverted state of nirvana. Yet, chaotic and fast as it is, the music has a flow to it, like some noble caveman’s rage attack. 

Their grind-punk will put a smile on any baby’s face – it does on mine. Classic punk, bass based rock-roll, grind, tracks of  metalcore, theme song from woody woodpecker - it's all there, and M.e.s.s brings out the best of each element.
A typical M.e.s.s performance is short, fast, mad and carries a strong visual element. Make up, costumes and gestures are used to complete the ideas passed to the audience through the music and those wonderful screams. The center of this carefully planned laughing hurricane is the singer, whose whole appearance contributes to the sight – even her tattoo’s fit in the performance. She sings, screams, screeches, shouts, growls etc...
   The bassist movements reminded me a dance of a possessed zombie. The guitarist is calmer, older, wiser and a little sleepy – he looks around with his sad eyes and often closes them. The drummer is the pulse just before a sheer heart attack. These four fit together perfectly – musically and visually.
The key concept of the performance is raging cartoonist insanity – as a reaction to day to day life, I suppose, yet the cartoon successfully penetrates reality. You can’t escape the feeling that M.e.s.s is just a vanguard of an army of well trained, murderous and merciless pokemons, that will soon sweep the earth. They are painted in lively shiny colors, and they eat human flesh.

M.e.s.s (Which stands for Mr. Error Sound System) usually plays a 25-35 minutes set, yet I don’t remember anyone complaining that it isn’t long enough, the audience’s brains being short circuit somewhere in the area of the perception and pleasure centers. They have one album issued and another one cooking. I got my copy of “Ritual weekend massacre” from some guy outside a club in Jerusalem (M.e.s.s exactly finished playing and we went out to smoke) for 30 shekels. The guy was selling low priced metal shirts to the guard when the CD in his hand caught my eye. The album is ok, but it lacks the energy and the drive (not mentioning the visuals) of their live performances. The sound is very clear, even somewhat mechanical, with the vocals standing out. Perhaps the new album, recorded in Sweden, will be crispier. Anyhow, if you want to understand what M.e.s.s is all about - see them live. Each time is a damned jolly joyful experience.

A few words about the place, since it’s my first visit there. The joint is ok all in all. Built in a shape of a V – with a small stage in the edge, it occupies the second floor of a building on the corner of King George and Allenby. The stage is visible from almost any seat in the bar. Capacity - about 60 people could fit in there and still have some comfort. A pretty good sound, though a little too loud - much better than the sound in the Bloom’s bigger brother – the Sublime. A limited beer selection – got Stella. Much to my surprise, there weren’t many people in there – perhaps the heat is the blame. Still, a free M.e.s.s. show should drag much more. There isn’t any band quite like M.e.s.s in Israel

Until next time - when the summer dies and we live.

מס ומד:אלארם בבלום בר.

בערב שבת טיפוסי – חם, מחניק ולח עד גועל, יצא לי, די במקרה, לראות את M.e.s.s. ו Mad:Alarm נותנים הופעה בחינם בבלום בר. לצערי הגעתי באיחור – הספקתי לשמוע רק את ארבעת השירים האחרונים של מד:אלארם (כאשר אחד מהם היה קאבר לפנטרה). עם זאת, התרשמתי מהם לטובה וכל מה שיש לי עבורם זה מילים שחורות של שבח.
 ניתן לתאר את הסגנון שלהם כגרוב מטאל, עם כמה תוספות פה ושם. הכל בדיוק במקום אצל מד:אלארם אולי חוץ מהשם, מי לעזאזל חשב עליו? המוזיקה פשוטה, כבדה, רוויה ועם זאת מתונה -  לא מהירה מדי ולא איטית מדי, לא מרושעת מדי וגם לא רצינית מדי. הדרייב שלהם מאוד נעים – תוקפנות פשוטה וישירה שמגיעה עד העצם והלב. הצפיה בהם על הבמה הקטנה רק חיזקה את הרושם. ההרגשה הכללית היתה ששמעתי גרוב מטאל  מהתקופה הקצת לפני שפנתטה התפרסמה. שורשים של סטונר והשפעות קצביות של R&B. הסולן נראה לי מוכר בצורה חשודה – הסתבר שזה ישי מבריאורן שבא להחליף את הסולן החולה (לא באורח אנוש) של מד:אלארם – חן רענן. כל מה שנשאר זה לראות את מר.רענן בפעולה, אך יש לי תחושה שהכל יהיה בסדר, אם לשפוט לפי המוזיקאים האחרים בלהקה. כרגע מד:אלארם עושים סיבוב הופעות בתל אביב ושאר הכפרים הנידחים של מולדתנו העצומה - ירושלים, חיפה וקרית שמונה.

רציתי לכתוב על M.e.s.s כבר זמן מה, כל מה שהיה נחוץ לי זה צפיה בהופעה נוספת שלהם על מנת לקבל התרשמויות טריות והשראה רוויות אלכוהול. ובכן- ביום שבת קיבלתי את כל הנ"ל. זו הייתה הפעם החמישית שראיתי הופעה שלהם ואני חייב לומר שזה רק הולך ומשתפר. השירים (דמויי קליעים) שאורכם דקה וחצי- שתי דקות מלאים אגרסיה טהורה וכאוטית ומגובים בהופעה ויזואלית, מרעידים את המוח למצב נירוונה סוטה. למרות היותה כאוטית ומהירה, המוזיקה שלהם זורמת, כמו התפרצות זעם של איש מערות אציל. הגריינד-פאנק שלהם ישים חיוך על פני כל תינוק – הוא בהחלט שם אחד על שלי. פנק קלאסי, רוק נ רול מבוסס בס, גרינד, עקבות מטאלקור ושיר הנושא של וודי הנקר - הכל כלול בפנים, ומס מוציאים את הטוב מכל מרכיב.

הופעה טיפוסית של מס היא קצרה, מהירה, מטורפת, כאשר האלמנט החזותי הוא חלק חשוב ממנה. נעשה שימוש באיפור, תלבושות ומחוות שונות על מנת להשלים את המסר שמועבר לקהל דרך המוזיקה והצרחות הנפלאות. מרכז ההוריקן המצחקק והמתוכנן לעילא היא הסולנית, שכל הופעתה החיצונית תורמת למחזה – אפילו הקעקועים שלה משתלבים בפרפורמנס. היא שרה, צורחת ומצווחת, צועקת, נוהמת וכ'ו. תנועות הבסיסט מזכירות ריקוד של זומבי אחוז שדים. הגיטריסט רגוע יותר, מבוגר יותר, ומעט ישנוני – הוא מסתכל סביב בעיניו העצובות ולעיתים עוצם אותן. המתופף הוא הדופק ברגע שלפני התקף לב. ארבעתם יוצרים שילוב מושלם – מוזיקלית וויזואלית.
הרעיון המרכזי בהופעה של מס הוא טירוף זועם של סרטים מצויירים – מעין תגובה לחיי היומיום, אני מניח, אומנם הדמויות המצוירות חודרות למציאות בהצלחה רבה. לא ניתן להתחמק מהתחושה שמס מהווים סיירת של צבא פוקימונים רצחניים, חסרי רחמים ומאומנים היטב, צבא שעתיד למלא את כדור הארץ בקרוב מאד. הם צבועים בצבעים זוהרים מלאי-חיים וניזונים מבשר אדם.

אורכה של הופעה תקנית של M.e.s.s (ראשי תיבות של Mr Error Sound System) הוא בד"כ 25-35 דקות, אך אני לא זוכר שמישהו אי פעם התלונן שהיא קצרה מדי, כיון שההופעה גורמת לקצרים חשמליים במרכזי התפיסה וההנאה במוחות המאזינים. מס הוציאו אלבום אחד ומבשלים אחד נוסף. אני קניתי את העותק שלי של "Ritual weekend massacre" מאיזה בחור מחוץ למועדון בירושלים (מס בדיוק סיימו להופיע ואנחנו יצאנו לעשן) עבור 30 שקלים חדשים. הבחור מכר חולצות מטאל זולות לשומר בכניסה למועדון כשעיני לכדה את הדיסק. האלבום בסדר, אך חסרה בו האנרגיה והדרייב (שלא לציין גם את המרכיב הויזואלי) של ההופעות החיות והחיתיות שלהם. הצליל מאוד נקי, אפילו מעט מכאני, והשירה בולטת. אולי האלבום החדש, שהוקלט בשוודיה, יהיה פריך יותר. מכל מקום, אם אתם רוצים להבין מה הקטע של מס – לכו להופעה חיה שלהם. כל הופעה היא בהחלט חוויה עליזה ומשמחת.

כמה מילים על הבלום בר, כיוון שזה הביקור הראשון שלי בו. המקום סך הכל בסדר, בנוי בצורת V עם במה קטנה בזווית הV. הבר מאכלס את הקומה שניה של בניין הנמצא בקינג ג'ורג' פינת אלנבי. הבמה הקטנה נראית כמעט מכל מקום בבר. תכולת המקום – כ 60 אנשים מבלי לסבול מדוחק. הסאונד לא רע, קצת רועש מדי – טוב הרבה יותר מהסאונד אצל אחיו הגדול של הבלום בר – הסאבליים. מבחר הבירה מעט מוגבל – אני לקחתי סטלה. להפתעתי הרבה, לא היו שם הרבה אנשים – אולי החום הוא האשם העיקרי. עדיין, הופעה חינמית של מס צריכה להביא יותר אנשים. אין כרגע שום להקה כמו מס בישראל.

עד הפעם הבאה – כשהקיץ ימות ואנחנו נחיה.

Sunday, August 15, 2010

Scorching Haifa August 2010 Onoma Laid8 DarkSerpent PreyForNothing

הגרסה העיברית למטה 

So, on Wednesday we set out for “Scorching Haifa - 2”. From reasons not fully understood, we went out at 5:30 – the worst time to go in terms of traffic. Moreover, my friend’s good old red Volkswagen doesn’t have air conditioning, and the front windows stopped working (as they were up) somewhere near Glilot – so it was a freaking cook up drive. One might say that to suffer so much just to see a local gig is stupid, but I haven’t been to a show in Haifa in a while, wanted to see Dark Serpent and Prey for Nothing, wanted to check out this Beat club I’ve never been to and -  had an official invitation.

After a short food&beer tour around Haifa, we arrived to the Carmel Center, where the club is stationed. In terms of Haifa topography the Carmel Center is a cool (or should I say fancy) location for a rock club. The legendary City Hall was stationed in the deep-shit down town Haifa between Hadar and Vadi Nisnas, rest of the places like The Ant were in the hellish industrial zone bordering the Krayot. So go Beat, however, everything about this club seemed strange to me. Located just near the Zoo, it’s the lower and basement floors of a big apartment building. You can get there walking through a garden or a tunnel-like passage.

The place has ticket booths, long corridors, and a big lobby upstairs. As you go down there’s a roomy chill out zone and a mediocre sized stage area. I’d say the place can comfortably hold 400 people. (That would be 600 in the greedy Tel Aviv standards) The bar is very long, goes around corners and takes the whole side opposite the stage area, but you could drink only in a small guarded area…I’m not kidding here – cause of the kids, I guess – they see you with a beer glass and just go for your neck…

I couldn’t escape the feeling that I’m in some bizarre video arcade from the eighties; the fact that the place was pretty empty and the audience was mostly school kids enhanced that feeling. Scenes from movies like Videodrome and Children of Banhoff Zoo were coming to my mind. But get this, boys and girls – the sound there is just great – among the best I’ve heard in motherland’s clubs, and surely beats any Tel Aviv club except maybe Theatron. A very clear and what’s even more surprising – not too loud sound.

Well, to the music. Onoma were playing their second or third song as we entered. Surprised me for the best, I must say. Judging from their myspace – the band is just another member of the endless legion of them youth alternative/metalcore outfits. Live, however, the music is very listenable. The guys have nice stage presence and pretty good dynamics. I liked the minimalist, but intense drumming, good work on the vocals as well. One surely won't find any musical revelations in their material, but they have some style and are pretty much fun to watch and listen to, especially if you are over-flooded with beer and good mood as I was. As much as I dislike the style, I enjoyed their performance, though the music is just not heavy enough for me.

Laid8, on the other hand, are the essence of everything I dislike about the so called contemporary alternative music. Unfortunately, there isn’t one good thing I can think of to say about this band. Even the name is kinda lame. The music (perhaps as the whole genre) is a bunch of musical cliché’s from the last 20 years or so. Alternative, metalcore, pop-punk – it’s all in there. A sweet cocktail of anything played on MTV in the late 90’s. Song structure goes by the successful metalcore formula – rhythm section + quiet singing and then riff and memorable chorus – mostly just repeating the same line. Like – “There are no answers, only choices we make along the way.” Sure it’s catchy, but where is the god damned essence? Where is the memorable and unique style of the band?

They just remind a little bit of anything popular in the last two decades. The lyrics are uninteresting as well (except the Boudelaire poem, “The Living Flame”). And finally - the vocalist has a pretty weak voice and almost no range to it, it’s subtly felt in their recordings, but live it’s just in your face. Sure she can carry a tune, but not more than that. All in all, this band is a combination of unoriginal elements that seem to fail to work together. I wouldn’t be so harsh if the band was new, but they’ve been around for three years now, so there is no hope for them. Sorry, boys and girls. Nada. Unless someone invests a few millions and makes the next Spice Girls or the next Parkway Drive out of them.
 Next were Dark Serpent. I like this band – everything about them is appealing – the old school musical style, the fine playing, the lyrical themes, the fun they make out of the performances. Yes, they are awesome!!! It’s nice to have a local band in the spirit of the less primitive early thrash. But no rip offs – their material is original as the style goes, I would say. For me they are an improved version of early Kreator – with more attitude and American thrash influences. It’s the third time I see them live and by far it was the show with the best sound. Yes, the sound in this Beat joint is good. The beer selection sucks, though. Whatever. A very intense and dynamic performance, however shorter than I expected. Seven songs were played with some short jokes in between. Well, what can I say about people who put the words “Six, six, six” in the upper corner of their setlist and sign it “The Satan”. Our kind of people, boys and girls, and good musicians as well.

So, after writing how awesome they are, let us spill some shit. Serpent exists for more than ten years and still doesn’t have a good studio recording. WTF?!  All the shows I’ve seen were relatively short and consisted of almost the same material. New songs, god damn it! Longer sets, god damn it! An album, god damn it! Satan is watching you, guys, aren’t you ashamed?! Anyhow, a Dark Serpent performance is pure enjoyment, when I saw them for the first time I was excited finding this black jewel in our local scene.

Prey for nothing. The show before the go – since Israeli sound engineering and musical industry is so well developed, the band, like quite a few others, is flying abroad to record an album (Their second); several new songs from that album were presented in the show. The key term about Prey for Nothing is “musical quality”. They all are very skillful musicians with very good technical abilities and fine sense of taste, which allows them to avoid plain technical masturbation. Well composed, interesting and “tasty” music ( I especially like the bass lines, though all components are fine and fit in place), perfect cooperation between the musicians and a front man with great vocal ability and good stage presence all do them good. However, Prey’s music doesn’t really offer anything new in the style of melodic death metal, or outside of it. (That, my friends, happens a lot to bands that add the word “progressive” to their style description.) The new songs presented were fine, had the usual mild drive, but didn’t add much to the existing material. They did seem to be longer.
Anyway, the final verdict will be given after the album is out. I hope that "Prey" won't be chasing their own (musical) tail five years from now, but widen their musical approach. They do have the ability to do that.

The performance was pretty long – more than an hour for sure and as much as I enjoyed hearing them with adequate sound quality, towards the end I got a little bored. A lot of old material, the new songs, a guest appearance (was it the guy from “Of marbles black”? I don’t really know). A photographer unnoticeably crept in the dark behind the musicians, not only that he didn’t interfere with anything, but he actually added some grotesque element to the performance. The guys did well that evening, but I think a shorter performance would be “tastier”. Personally, I would have taken 15 minutes off Prey and give it to Dark Serpent to get the perfect metal evening.
So, we shell see what Prey for Nothing will cook us in the advanced studios of Abroadia. Good luck with that.

What really surprised me, and not for the best, was the amount of people in the audience. Sure it’s a Wednesday, but it’s also the summer vacation. The crowd was like 60-70 people, mostly kids. So where were at least another 60-70 kids? I dragged my ass there from the god damned Tel Aviv and what do I see? The locals don’t want to attend. There aren’t that much metal shows up north, by the way. So what is wrong? No advertisement? General mood? Plague? I don’t know, but it was quite disappointing. Four bands should be able to get at least 150 people. More than 250,000 people live in Haifa and something like 200,000 in the Krayot. And there aren’t 200 kids and a few grown ups to attend a metal show? Bizayon, north!


ביום רביעי נסענו ל"Scorching Haifa-2". מסיבה שאינה מובנת לגמרי, יצאנו ב 5:30 - השעה הכי גרועה מבחינת עומס תנועה. יתרה על כל, המיזוג בפולקסווגן האדומה והחביבה של חברי לא עבד והחלונות הקדמיים הפסיקו לעבוד (בעודם סגורים, כמובן) איפשהו ליד גלילות – אז התבשלנו לנו בנסיעה. אפשר לומר שלסבול את כל זה בשביל לראות הופעת מטאל מקומית זה טימטום, אבל מזמן לא ראיתי הופעה בחיפה, רציתי לראות את דארק סרפנט ופריי פור נאת'ינג ולבחון את מועדון הביט שמעולם לא ביקרתי בו, וגם הייתה לי הזמנה רשמית.

לאחר סיבוב בירה+אוכל קצר בחיפה, הגענו למרכז הכרמל בו ממוקם המועדון. מבחינת הטופוגרפיה של חיפה – מרכז הכרמל הוא מיקום מגניב (או יותר נכון מגונדר) למועדון רוק. מועדון הסיטי הול האגדי (ז"ל) היה ממוקם בעיר התחתית בין הדר לואדי ניסנס (די עמוק בחרא), שאר המקומות, כמו הנמלה, נמצאים באיזור התעשיה מהגהנום על הגבול עם הקריות.
 אז סחטיין מרכז הקאראמל; אבל חוץ מזה מועדון הביט נראה די מוזר מכל בחינה אפשרית. ממוקם ליד גן חיות, בקומות המרתף של בניין מגורים. ניתן להגיע אליו בהליכה דרך גן או דרך מעבר דמוי מנהרה. במועדון יש ביתני כרטיסים, מסדרונות ארוכים, ולובי די גדול בקומה העליונה. אחרי שיורדים למרתף רואים איזור ישיבה מרווח יחסית ואיזור במה בגודל בינוני. הייתי אומר שהמקום בקלות יכול להכיל 400 איש (או במובנים של מועדונים תל אביביים חמדנים – 600 איש). הבר מאוד ארוך ומקיף את כל האיזור שמול הבמה, אבל היה מותר לשתות רק באזור מוגדר ומאובטח נפרד – אני לא צוחק. כנראה בגלל הילדים – אתם יודעים איך זה – ילדים רואים בן אדם עם כוס בירה ביד וישר מזנקים לאזור הצוואר...
הייתה לי תחושה שאני נמצא באולם משחקי וידאו  ביזארי משנות השמונים; התחושה רק החמירה בגלל שהמקום היה ריק יחסית ושרוב הקהל היה מורכב מתלמידי בית ספר. סצנות מסרטים כמו Videodrome  ו-
Children of Banhoff Zoo    עלו בראשי. אבל תקלטו את זה טוב ילדים וילדות – הסאונד היה מעולה – זה אחד המקומות עם הסאונד הכי טוב ששמעתי מבין מועדוני ארצנו. מבחינת סאונד המקום לוקח כל מועדון תל אביבי חוץ מאולי התאטרון.
בקיצור – מומלץ להגיע.

נעבור למוזיקה. אונומה היו בשיר השני או השלישי שלהם כשנכנסנו. אני חייב לומר שהלהקה הפתיעה אותי לטובה, כי אם לשפוט לפי המייספייס שלהם – הם עוד הרכב מאותו לגיון אינסופי של להקות אלטרנטיב\מטאלקור צעירות. בהופעה חיה, לעומת זאת, אפשר לשמוע ואף להנות. יש להם נוכחות במה ודינמיקה טובה, אהבתי את התיפוף המינימליסטי אך אינטנסיבי, השירה גם הייתה ברמה. לא תזכו בשום התגלויות מוזיקליות בחומר שלהם, אבל יש להם סגנון וכיף לצפות בהם ולהאזין להם, במיוחד אם אתה מוצף בבירה ומצב רוח טוב כמו שאני הייתי באותו ערב. למרות שאני לא אוהב את הסגנון והמוזיקה פשוט לא מספיק כבדה לטעמי, נהנתי מההופעה שלהם.

Laid8, לעומת זאת, הם התמצית של כל מה שאני לא אוהב בסגנון הידוע כ "אלטרנטיבה" עכשווית. לצערי,אין לי אף מילה טובה לומר על הלהקה. אפילו השם שלהם די צולע. המוזיקה (ואולי הז'אנר כולו) היא אוסף של קלישאות מוזיקליות מעשרים השנים האחרונות. אלטרנטיב, מטאלקור, פופ-פאנק - הכל נמצא בפנים. קוקטייל מתקתק של כל דבר שהושמע בMTV בשנות התשעים המאוחרות. מבנה השירים מבוסס על נוסחת המטאלקור המוצלחת (והקבועה)– באס ותופים +שירה שקטה ואז ריף גיטרה ופזמון קליט – לרוב משפט אחד שחוזר על עצמו. וחוזר חלילה. לדוגמא –
 "There are no answers' only choices we make along the way" זה בהחלט קליט, אבל איפה התכלית לעזאל? איפה הסגנון הייחודי והמזוהה של הלהקה? הם פשוט מזכירים קצת מכל דבר שהיה פופולרי בשני העשורים האחרונים. הליריקה לא מעניינת גם היא,(חוץ משיר אחד של בודלייר – 'להבה חיה'). ולבסוף – לסולנית יש קול די חלש וכמעט נטול מנעד. זה מורגש מעט בהקלטות שלהם, אבל בהופעה חיה פשוט לא ניתן להתעלם מזה. היא שרה בלי לזייף, אבל לא יותר מזה. לסיכום – הלהקה היא צירוף של אלמנטים לא מקוריים שלא מסתדרים כל כך יחדיו. לא הייתי כל כך נוקשה אם זו הייתה להקה צעירה, אבל הם קיימים כבר איזה שלוש שנים, אז נראה שאין תקווה פה, ילדים וילדות. שום תקווה בכלל. אלא אם מישהו ישקיע כמה מיליונים ויהפוך אותם לספייס גירלז או פארקווי דרייב הבאים.

הבאים בתור, דארק סרפנט. אני אוהב את הלהקה הזאת – הם קורצים לי מכל הבחינות – סגנון אולד סקול, יכולת נגינה טובה, נושאי הליריקה, הצחוקים שהם עושים בהופעות. כן, הם מעולים!! זה נחמד שיש להקה מקומית שמנגנת ברוח של הת'ראש המוקדם הפחות פרימטיבי. ושום גניבות – המוזיקה שלהם מקורית ככל שהסגנון מאפשר. מבחינתי הם גרסא משופרת של קריאטור המוקדמים – עם תוספת של חוצפה והשפעות ת'ראש אמריקאי. זו הפעם השלישית שאני רואה אותם בהופעה חיה והפעם עם הסאונד ללא ספק הכי טוב. אכן, הסאונד בביט טוב מאוד. מבחר הבירות, מצד שני, גרוע. ניחא. ההופעה הייתה מאוד אינטנסיבית ודינמית, אבל קצרה ממה שציפיתי, נוגנו שבעה שירים עם כמה בדיחות בין לבין. טוב, מה אפשר לומר על אנשים שכותבים את המילים "שש שש שש" בפינה העליונה של רשימת השירים שלהם וחותמים "השטן"? אנשים מהסוג שאנחנו אוהבים, ילדים וילדות, וגם מוזיקאים טובים.

אז אחרי שכתבתי כמה נפלאים הם, בואו נזרוק קצת חרא. דארק סרפנט קיימים יותר מעשר שנים ועדיין אין להם הקלטה נורמלית. WTF?! כל ההופעות שאני ראיתי היו קצרות יחסית ועם  בערך אותה רשימת שירים. תכתבו  יותר שירים, לעזאזל! הופעות ארוכות יותר, לעזאזל! אלבום, לעזאזל! השטן צופה בכם, חברים, איך אתם לא מתביישים?! בכל אופן, הופעה של דארק סרפנט היא הנאה צרופה, כשראיתי אותם בפעם הראשונה די התרגשתי למצוא את הפנינה השחורה הזאת בסצנה המקומית.

פריי פור נאת'ינג. ההופעה שלפני הנסיעה  – כיוון שתעשיית המוזיקה ואולפני ההקלטות בישראל כל כך מפותחים, הלהקה, כמו רבות אחרות, טסה לחוץ לארץ על מנת להקליט אלבום (השני שלהם). כמה מהשירים החדשים שיופיעו באלבום הוצגו בהופעה. מונח המפתח בהקשר של פריי פור נאת'ינג הוא "איכות מוזיקלית". הם מוזיקאים מיומנים עם יכולות טכניות מאוד גבוהות וחוש טעם טוב שמאפשר להם להמנע מסגנון האוננות הטכנית. הלחנים בנויים היטב, מעניינים ו'טעימים' (אני אוהב במיוחד את קטעי הבאס, למרות שכל כלי הנגינה עושים עבודה טובה ונשמעים בדיוק במקום), שיתוף פעולה מושלם בין הנגנים וסולן עם יכולת ווקאלית גבוהה ונוכחות בימתית טובה – כל זה עושה להם טוב. אבל, המוזיקה של פריי פור נאת'ינג לא ממש מחדשת משהוא בסגנון הדת' מטאל המלודי, או מחוצה לו (זה, חברים יקרים, קורה הרבה ללהקות שמוסיפות את המילה "פרוגרסיבי" להגדרת הסגנון שלהן). השירים החדשים שנוגנו היו טובים, עם אותו הדרייב המתון שקיים בשירים האחרים שלהם, אבל לא הוסיפו יותר מדי לחומר הקיים. מה שכן, נראה שהם היו ארוכים יותר.
בכל אופן, הפסיקה הסופית תינתן לאחר שהאלבום ייצא. אני מקווה שפריי לא ירדפו אחרי הזנב (המוזיקלי) של עצמם חמש שנים מהיום, אלא ירחיבו את הגישה המוזיקלית שלהם. יש להם את היכולת לעשות זאת.

ההופעה הייתה ארוכה למדי – יותר משעה. וככל שנהנתי מהאזנה למוזיקה שלהם בסאונד הראוי לה, לקראת הסוף השתעממתי קצת. הרבה חומר ישן, השירים החדשים, הופעת אורח (האם זה היה הבחור מאוף מארבלס בלאק? אני לא ממש יודע). היה צלם שהתגנב והשתרץ לו אי שם בחושך מאחורי המוסיקאים – לא רק שהוא לא הפריעה, אלה גם הוסיף איזה אלמנט גרוטסקי למופע. פריי פור נאת'ינג די הצליחו – הם באמת נתנו מעצמם באותו ערב, אבל אני חושב שהופעה קצרה יותר הייתה יכולה להשאיר טעם יותר משובח. אישית, הייתי מוריד רבע שעה מההופעה של פריי פור נאת'ינג ומוסיף אותה להופעה של דארק סרפנט על מנת לקבל את ערב המטאל המושלם. אז נראה מה פריי פור נ'אתינג יבשלו לנו בסטודיו המתקדם בארץ חו"ל. בהצלחה.

מה שבאמת הפתיע אותי, ולא לטובה, הייתה כמות הקהל המזערית. נכון, זה היה יום רביעי, אבל זה גם החופש הגודל. בקהל היו כ60-70 איש, רובם ילדים. אז איפה לפחות עוד 60-70 ילדים? אני גררתי את עצמי מתל אביב הארורה ומה אני רואה? המקומיים לא באים. אין כל כך הרבה הופעות מטאל בצפון דרך אגב, אז מה הבעיה? אין מספיק פרסום? מצב רוח כללי? מגפה? אני לא יודע, אבל זה היה די מאכזב. ארבע להקות צריכות להביא לפחות 150 איש. יותר מ250,000 איש חיים בחיפה ובערך 200,000 בקריות, ואין 200 ילדים וכמה מבוגרים שיבואו להופעת מטאל? ביזיון בצפון!