הגרסה העיברית למטה
Last Friday had a lot of shows to offer around the good old village of Tel Aviv
Some bands find themselves in the underground because they play music that is not easy to comprehend by the general public (such as Kruzenshtern&Parohod, Barbara, Cain&Abel 2010 etc…) others find themselves there because they are plain unknown (such as Charlie Megira, Zaka, Stash and many others). Well, Tikun Khatzot is definitely in the second category. As Gaius Petronius once said about Emperor Nero’s poetry – perhaps it’s no good, but there sure is something there.
Tikun doesn’t fall from any known Israeli mainstream rock outfit, though I’m not sure that this is much of a compliment. Their material strives to rock music of the late sixties and the seventies, with minor influences of the eighties “new wave”. Well, since nothing really interesting happened in mainstream rock since the mid seventies, their nostalgic inspiration is probably for the best. Our own glamorous Israeli rock is also a noticeable influence - the smell of SakharoFortis, Dr. Casper’s bunny show, Rockfour and others is surely present. What I liked about them is that they don’t use any poppish elements like many others outfits in the genre. It’s definitely rock music, even quite old fashioned rock music - with the classical song structure of intro, building up tension, chorus and the inevitable guitar solos. The sound is guitar based, with simple rhythm section parts and occasional keyboards, which they didn’t have on stage this time.
Tikun Khatzot easily produces pleasant, though not too soft catchy melodies and memorable choruses. This is your plain radio-hit material and it has some meaningful lyrics. Think of something like The Yehudim with more interesting songs and a better singer (with a Russian accent).
The five piece band is fronted by guitarist and main lyricist Igal East and the charismatic singer Sofia. Igal has a very long list of past and present musical projects, the most memorable of which is probably the group “Zionism” - with its marvelously cynical songs (in the Russian language) with political and social themes. Sofia was the lead singer of “Jongo’s Road” – perhaps the most successful Russian rock band in Israel
Now those people switched over to Hebrew. Well in today’s world, rock songs in Hebrew are as ridiculous as in any other language, except maybe Chinese. The crowd in their concerts, however, is still the same – immigrants from the good old and damned Soviet Union .
Tikun doesn’t bring any musical innovations, neither it has a truly unique distinguishing sound – listening to them reminds a great deal of stuff – a common problem that almost any band in the genre suffers from. Whatever Tikun might have, is definitely in the lyrics and the singing. So they still follow the strong tradition of Russian rock (and, in a way, Israeli rock as well) where everything evolves around the lyrics.
Tikun’s lyrical themes usually describe inner personal conflicts and struggles, often connecting them to social, political and historical issues. A share of dark humor is often present. There are some strangely assembled sentences here and there – still, the words aren’t written in mother tongue. The poetry is simplistic, compressed and somewhat limited – concentrating on the message and the emotional strain, rather than on literary qualities. The singer’s emotionally rich and relatively rough voice suits the lyrics perfectly.
A strong issue is of course the accent in the singing. So far, all Tikun Khatzot’s songs are sung in Hebrew, with a pretty heavy Russian accent. But, what is more disturbing, is that the singer seems to think in Russian, and that creates intonations that are very different from what we are used to hear in songs that are in Hebrew, or in day to day life. To a Russian speaker this will probably seem amusing, but to the native Hebrew speakers this is likely to seem bizarre. The issue is felt less in live performance, but on the recordings it’s inescapable.
All in all, this accent and the somewhat strange intonations are the only obstacle between Tikun Khatzot’s music and wide audiences – an obstacle that can be overcome by the listener getting used to it, or the singer working on her pronunciation. Though, in the light of Sofia
The show started around 11:30 after a warm up by WolfBerry ( I missed most of it so I’ll write about them some other time) and lasted for about an hour. Quite a few songs had a good drive to them, but people mostly just stood around, some even sat, while I was busy taking pictures in Freeland’s crappy lighting. It’s been pretty long since I’ve been to a show and actually tried to concentrate on the lyrics – but I was rewarded. Here’s an excerpt from the song Dudu. “So what is it like to live and suffer in your own country, instead of having a ball in exile? What is it like to be proud, instead of being free? And putting on a fake smile, when everyone else is in despair? Just ask Dudu, from Home Center
The sound was tolerable, though very different around the room – and it’s a pretty small room. There was a moment where everything except the vocals and the drums got disconnected – and it still sounded pretty good, in the beginning I even thought that it was planned. The soundman managed to fix the problem in about a minute. About 60 people attended the event, but they circulated between the choky lounge and the air-conditioned bar, which, by the way had very tasty Goldstar beer. So, I pretty much enjoyed the show, had my dose of mainstream for a while, went home and listened to Bathory to relax before sleep.
The sound was tolerable, though very different around the room – and it’s a pretty small room. There was a moment where everything except the vocals and the drums got disconnected – and it still sounded pretty good, in the beginning I even thought that it was planned. The soundman managed to fix the problem in about a minute. About 60 people attended the event, but they circulated between the choky lounge and the air-conditioned bar, which, by the way had very tasty Goldstar beer. So, I pretty much enjoyed the show, had my dose of mainstream for a while, went home and listened to Bathory to relax before sleep.
Tikun Khatzot has an album that circulates the internet and another one in recording. Anyone who attended the show received their self printed CD titled “The last revolution” Though to my ears, they sound much better live.
תיקון חצות בפרילנד בר
ביום שישי האחרון היול כפר המתקרא תל אביב הרבה הופעות להציע. Aprons הופיעו בחינם איפשהו בסביבת שוק הכרמל, בבארבי היה פסטיבל האבי מטאל בינלאומי, קרוזנשטרן ופרוחוד ניגנו את הכלייזמר ג'אז המטורף שלהם במרתפי לבונטין 7, ולמאזינים המתקדמים באמת הייתה האפשרות לראות את בוי ג'ורג' נותן די ג'י סט אי שם בפרברים. ואני הלכתי לצפות בהופעה של תיקון חצות בחדר האחורי והלא ממוזג של הפרילנד בר.
הרבה להקות מוצאות את עצמן בסצנת האנדרגראונד כי הן מנגנות מוזיקה שאינה קלה לעיכול עבור הציבור הרחב (לדוגמא – קרוזנשטרן ופרוחוד, ברברה, קין והבל 90210 וכו') אחרות מוצאות עצמן שם כי הן פשוט לא ידועות (כמו צ'רלי מגירה, זאקא, סטאש ורבות אחרות); ובכן, תיקון חצות בהחלט שייכת לקבוצה השניה. כמו שגאיוס פטרוניוס פעם אמר על שירתו של הקיסר נרו – היא אולי לא טובה, אבל בהחלט יש בה משהו.
תיקון חצות לא נופלת ברמתה מאף להקת רוק ישראלית פופולרית, רק שאיני בטוח שזו מחמאה. החומר שלהם מזכיר מוזיקת רוק מסוף שנות השישים ושנות השבעים, עם השפעות קלות של הניו ווייב משנות השמונים. כיוון ששום דבר מעניין לא קרה ברוק המיינסטרימי מאז אמצע שנות השבעים, ההשראה הנוסטלגית שלהם היא רק לטובה. הרוק הישראלי הזוהר מהווה השפעה גם הוא – ריחות של פורטיסחרוף, מופע הארנבות של ד"ר קספר, רוקפור ואחרים בהחלט מורגשים. מה שאני אהבתי במוזיקה שלהם זה שאין בה אלמנטים פופיים, כמו אצל הרבה להקות אחרות בז'אנר. זו בהחלט מוזיקת רוק, אפילו מעט מיושנת , בעלת מבנה השיר הקלאסי של פתיחה, בניית מתח, פזמון וסולו גיטרה בלתי נמנע. המוזיקה מבוססת בעיקר על גיטרות, עם תיפוף ובס בסיסיים והבלחות של קלידים – הפעם לא היו קלידים על הבמה.
תיקון חצות מייצרים מלודיות קליטות, נעימות אך לא רכות מדי ופזמונים שקל לזכור; חומר מתבקש ללהיטי רדיו ואפילו יש לשירים מילים בעלות משמעות. תחשבו על משהו כמו להקת היהודים עם שירים מעניינים, וזמרת טובה יותר (עם מבטא רוסי).
הלהקה כוללת חמישה חברים כאשר הבולטים הם הגיטריסט והכותב הראשי – יגאל איסט והזמרת הכריזמטית סופיה. יגאל שותף ברשימה ארוכה של פרוייקטים מן העבר וההווה, כשהזכור בהם הוא הלהקה "ציונות" – עם השירים הציניים והמצחיקים עד מאוד (בשפה הרוסית) על נושאים פוליטיים וחברתיים. סופיה הייתה הזמרת בלהקת "דרכו של ג'ונגו" – אולי להקת הרוק הרוסית המצליחה בישראל – לפחות במובנים של פופולריות (הלהקה התפרקה בסביבות 2006).
עכשיו האנשים האלה עברו לעברית. אני מניח שבעולם של היום, שירי רוק בעברית מגוחכים בערך כמו בכל שפה אחרת, אולי חוץ מסינית. אך הקהל בהופעות שלהם, עדיין אותו קהל – מהגרים מברה"מ הטובה והארורה.
תיקון לא מביאים חדשנות מוזיקלית, וגם אין להם צליל ממש ייחודי שמבדיל אותם מהאחרים – האזנה להם מזכירה די הרבה דברים – בעיה שמשותפת להרבה להקות באותו סגנון הרוק המיינסטרימי.
אם קיימת אצלהם איזושהי יחודיות - היא במילים ובשירה. כך הם ממשיכים מסורת ארוכת ימים של הרוק הרוסי (ובדרך מסויימת, גם ברוק הישראלי) לפיה הכל סובב סביב המילים. הנושאים בשירים של תיקון חצות בדרך כלל מתארים קונפליקט פנימי ומאבק אישי, שהרבה פעמים מתקשר לנושאים חברתיים, פוליטיים והיסטוריים. ישנם כמה משפטים מוזרים מבחינה תחבירית פה ושם – בכל זאת, השירים לא כתובים בשפת האם של הכותב. הכתיבה פשטנית, דחוסה ומצומצמת – מתרכזת בעיקר במסר ובמתח הרגשי ולא באיכויות ספרותיות. הקול המחוספס והרווי של הסולנית מתאים למילים בצורה מושלמת.
לסופיה יש קול מאוד חזק ויפה, עמוק ונמוך יותר מקולות נשיים ששומעים ברוק בדרך כלל. לפעמים השירה צלולה ולפעמים יש בה צרידות. היא שרה עם הרבה רגש, אך מחוותיה על הבמה מועטות מאוד. היה פשוט כיף לצפות בה שרה בעיניים עצומות, מעשנת סיגריות זו אחר זו ומדי פעם לוקחת לגימות קטנות של סאות'רן קומפורט מתוך כוס ענקית. שאר חברי הלהקה התנהגו בצורה דומה – מרוכזים מאוד במוזיקה, בלי זיוני שכל בין השירים או שום חרא פופוליסטי. האנשים האלה פשוט עולים על הבמה כדי לנגן מוזיקה והם עושים את זה במסירות רבה.
כמובן שהמבטא הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת. עד כה – כל שירי הלהקה מושרים בעברית עם מבטא רוסי די כבד, אבל מה שמטריד יותר זה שנדמה שהזמרת חושבת ברוסית, מה שיוצר אינטונציות שונות מאלה שאנו רגילים לשמוע בזמר העיברי, או בשפת היום יום. לדובר רוסית זה אולי יהיה משעשע, אבל לדובר העברית הילידי זה ככל הנראה ישמע מוזר. מרגישים את זה פחות בהופעה חיה, אבל לא ניתן להתעלם מזה בהאזנה להקלטה.
בסך הכל, המבטא והאינטונציות המוזרות מהווים את המכשול היחיד שמפריד בין המוזיקה של תיקון חצות והקהל הרחב. בהחלט ניתן להתגבר על כך בהרגלת המאזין, או עבודה של הזמרת על ההגייה. למרות שלאור יכולותיה הווקאליות הגבוהות של סופיה, כל עניין המבטא יכול פשוט להפוך לסימן ההיכר של הלהקה.
ההופעה התחילה בסביבות 11:30 לאחר חימום של להקת WolfBerry (שפיספסתי את רובו אז אכתוב עליהם בפעם אחרת) ונמשכה כשעה. הרבה שירים היו בעלי דרייב טוב אך אנשים פשוט עמדו סביב, חלק אפילו ישבו, בזמן שאני הייתי עסוק בלצלם תמונות בתאורה המחורבנת של הפרילנד. עבר די הרבה זמן מאז שהייתי בהופעה שבה ממש ניסיתי להתרכז במילים – אך תוגמלתי על כך. הנה קטע מהשיר דודו " איך זה לסבול במולדת, במקום להנות בגלות? איך זה להיות גאה, במקום להיות חופשי? ולחייך מזויף, כשכולם מיואשים? תשאלו את דודו מהום סנטר! תשאלו את דודו..." כמה מהביטויים והמלודיות עדיין מסתובבים אצלי במוח – שלושה ימים אחרי ההופעה. הסאונד היה נסבל, למרות שהיה שונה במקומות השונים בחדר – וזה חדר די קטן. היה רגע שבו כל כלי הנגינה מלבד התופים והשירה התנתקו – וזה עדיין נשמע די טוב, בהתחלה הייתי בטוח שככה החלק הזה בשיר הולך; איש הסאונד הצליח לתקן את הבעיה תוך דקה. בערך 60 איש נכחו בהופעה, אבל הם נעו בין חדר ההופעה המחניק והבר הממוזג, בו, דרך אגב, מזגו גולדסטאר מאוד טעים. אני די נהנתי מההופעה וקיבלתי את מנת המיינסטרים שלי לזמן הקרוב, הלכתי הביתה והאזנתי לבאת'ורי כדי להרגע לפני השינה.
לתיקון חצות יש אלבום שמסתובב ברשת ועוד אחד בדרך. כל מי שהגיע להופעה קיבל דיסק (בהדפסה עצמית) של "המהפכה האחרונה", אך לאוזניי, הם נשמעים הרבה יותר טוב בהופעה חיה.
אהבתי את הכתבה! מעניין לקרוא!
ReplyDelete