M.e.s.s. and Mad; alarm live at the Bloom Bar.

הגרסה העיברית למטה

On a typical, hot and disgustingly humid Saturday evening, pretty much by chance, I’ve come upon M.e.s.s. and Mad:Alarm giving a free show at the Bloom Bar. Unfortunately, I came late - just in time to see Mad:Alarm play the last four songs of their set, one of which was a cover (to Pantera). However, they really impressed me and all I have for them is black words of praise. The style can be described as groove metal, with a few additions here and there. Everything about them was just in place except perhaps for the band’s name, who the hell thought of it?

 The music is simple, heavy, saturated, yet mild - not too fast, not too slow, not too mean and not too serious. A very pleasant drive – simple straight forward aggression that gets to the bone and the heart. Watching them move on that tiny stage only enhanced that impression. The general feeling was that I was hearing groove metal from just before Pantera got famous. Some stoner roots and R&B rhythmical influences. The singer seemed strangely familiar – turned out that it was Ishay of Breorn, who stepped in to replace the ill (not fatally) Mad:Alarm’s vocalist Khen Raanan. Well, all that is left is to check out mr. Raanan in action, however, I have a feeling that everything will be all right there, judging by the other musicians in the band. Mad:Alarm is currently touring Tel Aviv and other distant villages of our mighty motherland such as Jerusalem, Haifa and Kiryat Shmona.

Well, I wanted to write about M.e.s.s. for quite a while; all I needed was to visit another show for some fresh impressions and drunken inspiration. And so, this Saturday I got them both. It was the fifth time I’ve seen M.e.s.s live and it just keeps getting better and better. Pure and chaotic aggression of their minute and a half to two minutes bullet-like songs, backed with minimalist, however spectacular visual performance shakes your brain into some perverted state of nirvana. Yet, chaotic and fast as it is, the music has a flow to it, like some noble caveman’s rage attack. 

Their grind-punk will put a smile on any baby’s face – it does on mine. Classic punk, bass based rock-roll, grind, tracks of  metalcore, theme song from woody woodpecker - it's all there, and M.e.s.s brings out the best of each element.

A typical M.e.s.s performance is short, fast, mad and carries a strong visual element. Make up, costumes and gestures are used to complete the ideas passed to the audience through the music and those wonderful screams. The center of this carefully planned laughing hurricane is the singer, whose whole appearance contributes to the sight – even her tattoo’s fit in the performance. She sings, screams, screeches, shouts, growls etc...

   The bassist movements reminded me a dance of a possessed zombie. The guitarist is calmer, older, wiser and a little sleepy – he looks around with his sad eyes and often closes them. The drummer is the pulse just before a sheer heart attack. These four fit together perfectly – musically and visually.

The key concept of the performance is raging cartoonist insanity – as a reaction to day to day life, I suppose, yet the cartoon successfully penetrates reality. You can’t escape the feeling that M.e.s.s is just a vanguard of an army of well trained, murderous and merciless pokemons, that will soon sweep the earth. They are painted in lively shiny colors, and they eat human flesh.

M.e.s.s (Which stands for Mr. Error Sound System) usually plays a 25-35 minutes set, yet I don’t remember anyone complaining that it isn’t long enough, the audience’s brains being short circuit somewhere in the area of the perception and pleasure centers. They have one album issued and another one cooking. I got my copy of “Ritual weekend massacre” from some guy outside a club in Jerusalem (M.e.s.s exactly finished playing and we went out to smoke) for 30 shekels. The guy was selling low priced metal shirts to the guard when the CD in his hand caught my eye. The album is ok, but it lacks the energy and the drive (not mentioning the visuals) of their live performances. The sound is very clear, even somewhat mechanical, with the vocals standing out. Perhaps the new album, recorded in Sweden, will be crispier. Anyhow, if you want to understand what M.e.s.s is all about - see them live. Each time is a damned jolly joyful experience.

A few words about the place, since it’s my first visit there. The joint is ok all in all. Built in a shape of a V – with a small stage in the edge, it occupies the second floor of a building on the corner of King George and Allenby. The stage is visible from almost any seat in the bar. Capacity - about 60 people could fit in there and still have some comfort. A pretty good sound, though a little too loud - much better than the sound in the Bloom’s bigger brother – the Sublime. A limited beer selection – got Stella. Much to my surprise, there weren’t many people in there – perhaps the heat is the blame. Still, a free M.e.s.s. show should drag much more. There isn’t any band quite like M.e.s.s in Israel. 

Until next time - when the summer dies and we live.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/MESSAndMadAlarm?authkey=Gv1sRgCJ636o7QjLm1hgE#

M.e.s.s myspace http://www.myspace.com/m.e.s.s

Bonus track http://www.youtube.com/watch?v=iFTe3N4FgBw

מס ומד:אלארם בבלום בר.

בערב שבת טיפוסי – חם, מחניק ולח עד גועל, יצא לי, די במקרה, לראות את M.e.s.s. ו Mad:Alarm נותנים הופעה בחינם בבלום בר. לצערי הגעתי באיחור – הספקתי לשמוע רק את ארבעת השירים האחרונים של מד:אלארם (כאשר אחד מהם היה קאבר לפנטרה). עם זאת, התרשמתי מהם לטובה וכל מה שיש לי עבורם זה מילים שחורות של שבח.

 ניתן לתאר את הסגנון שלהם כגרוב מטאל, עם כמה תוספות פה ושם. הכל בדיוק במקום אצל מד:אלארם אולי חוץ מהשם, מי לעזאזל חשב עליו? המוזיקה פשוטה, כבדה, רוויה ועם זאת מתונה -  לא מהירה מדי ולא איטית מדי, לא מרושעת מדי וגם לא רצינית מדי. הדרייב שלהם מאוד נעים – תוקפנות פשוטה וישירה שמגיעה עד העצם והלב. הצפיה בהם על הבמה הקטנה רק חיזקה את הרושם. ההרגשה הכללית היתה ששמעתי גרוב מטאל  מהתקופה הקצת לפני שפנתטה התפרסמה. שורשים של סטונר והשפעות קצביות של R&B. הסולן נראה לי מוכר בצורה חשודה – הסתבר שזה ישי מבריאורן שבא להחליף את הסולן החולה (לא באורח אנוש) של מד:אלארם – חן רענן. כל מה שנשאר זה לראות את מר.רענן בפעולה, אך יש לי תחושה שהכל יהיה בסדר, אם לשפוט לפי המוזיקאים האחרים בלהקה. כרגע מד:אלארם עושים סיבוב הופעות בתל אביב ושאר הכפרים הנידחים של מולדתנו העצומה - ירושלים, חיפה וקרית שמונה.

רציתי לכתוב על M.e.s.s כבר זמן מה, כל מה שהיה נחוץ לי זה צפיה בהופעה נוספת שלהם על מנת לקבל התרשמויות טריות והשראה רוויות אלכוהול. ובכן- ביום שבת קיבלתי את כל הנ"ל. זו הייתה הפעם החמישית שראיתי הופעה שלהם ואני חייב לומר שזה רק הולך ומשתפר. השירים (דמויי קליעים) שאורכם דקה וחצי- שתי דקות מלאים אגרסיה טהורה וכאוטית ומגובים בהופעה ויזואלית, מרעידים את המוח למצב נירוונה סוטה. למרות היותה כאוטית ומהירה, המוזיקה שלהם זורמת, כמו התפרצות זעם של איש מערות אציל. הגריינד-פאנק שלהם ישים חיוך על פני כל תינוק – הוא בהחלט שם אחד על שלי. פנק קלאסי, רוק נ רול מבוסס בס, גרינד, עקבות מטאלקור ושיר הנושא של וודי הנקר - הכל כלול בפנים, ומס מוציאים את הטוב מכל מרכיב.

הופעה טיפוסית של מס היא קצרה, מהירה, מטורפת, כאשר האלמנט החזותי הוא חלק חשוב ממנה. נעשה שימוש באיפור, תלבושות ומחוות שונות על מנת להשלים את המסר שמועבר לקהל דרך המוזיקה והצרחות הנפלאות. מרכז ההוריקן המצחקק והמתוכנן לעילא היא הסולנית, שכל הופעתה החיצונית תורמת למחזה – אפילו הקעקועים שלה משתלבים בפרפורמנס. היא שרה, צורחת ומצווחת, צועקת, נוהמת וכ'ו. תנועות הבסיסט מזכירות ריקוד של זומבי אחוז שדים. הגיטריסט רגוע יותר, מבוגר יותר, ומעט ישנוני – הוא מסתכל סביב בעיניו העצובות ולעיתים עוצם אותן. המתופף הוא הדופק ברגע שלפני התקף לב. ארבעתם יוצרים שילוב מושלם – מוזיקלית וויזואלית.

הרעיון המרכזי בהופעה של מס הוא טירוף זועם של סרטים מצויירים – מעין תגובה לחיי היומיום, אני מניח, אומנם הדמויות המצוירות חודרות למציאות בהצלחה רבה. לא ניתן להתחמק מהתחושה שמס מהווים סיירת של צבא פוקימונים רצחניים, חסרי רחמים ומאומנים היטב, צבא שעתיד למלא את כדור הארץ בקרוב מאד. הם צבועים בצבעים זוהרים מלאי-חיים וניזונים מבשר אדם.

אורכה של הופעה תקנית של M.e.s.s (ראשי תיבות של Mr Error Sound System) הוא בד"כ 25-35 דקות, אך אני לא זוכר שמישהו אי פעם התלונן שהיא קצרה מדי, כיון שההופעה גורמת לקצרים חשמליים במרכזי התפיסה וההנאה במוחות המאזינים. מס הוציאו אלבום אחד ומבשלים אחד נוסף. אני קניתי את העותק שלי של "Ritual weekend massacre" מאיזה בחור מחוץ למועדון בירושלים (מס בדיוק סיימו להופיע ואנחנו יצאנו לעשן) עבור 30 שקלים חדשים. הבחור מכר חולצות מטאל זולות לשומר בכניסה למועדון כשעיני לכדה את הדיסק. האלבום בסדר, אך חסרה בו האנרגיה והדרייב (שלא לציין גם את המרכיב הויזואלי) של ההופעות החיות והחיתיות שלהם. הצליל מאוד נקי, אפילו מעט מכאני, והשירה בולטת. אולי האלבום החדש, שהוקלט בשוודיה, יהיה פריך יותר. מכל מקום, אם אתם רוצים להבין מה הקטע של מס – לכו להופעה חיה שלהם. כל הופעה היא בהחלט חוויה עליזה ומשמחת.

כמה מילים על הבלום בר, כיוון שזה הביקור הראשון שלי בו. המקום סך הכל בסדר, בנוי בצורת V עם במה קטנה בזווית הV. הבר מאכלס את הקומה שניה של בניין הנמצא בקינג ג'ורג' פינת אלנבי. הבמה הקטנה נראית כמעט מכל מקום בבר. תכולת המקום – כ 60 אנשים מבלי לסבול מדוחק. הסאונד לא רע, קצת רועש מדי – טוב הרבה יותר מהסאונד אצל אחיו הגדול של הבלום בר – הסאבליים. מבחר הבירה מעט מוגבל – אני לקחתי סטלה. להפתעתי הרבה, לא היו שם הרבה אנשים – אולי החום הוא האשם העיקרי. עדיין, הופעה חינמית של מס צריכה להביא יותר אנשים. אין כרגע שום להקה כמו מס בישראל.

עד הפעם הבאה – כשהקיץ ימות ואנחנו נחיה.