הגרסה העיברית למטה
I must confess I’ve never heard of Woven Hand before I saw an internet add regarding their coming to the holy land. A little research revealed that the band is lead by the 16 Horsepower frontman David Eugene Edwards. Not that 16 Horsepower rang a bell – I just remembered it’s some American folk outfit. Listening to both bands’ material I didn’t find many differences – except the natural changing with the time. In my opinion it is possible to refer to Woven Hand as to another line up change in 16 Horsepower. Mr. Edwards is obviously the dominant figure behind the material – musically and lyrically.
So, as ignorant as I was regarding Woven Hand’s repertoire (consisting of not less than eight albums released since 2002), I had the opportunity of getting a truly fresh and independent impression seeing them live – most of the songs played were heard by me for the first time. If I was to describe the style – I’d call it “Lost in time North American Folklore”. The music is simple and has strong roots in the past, however you cannot escape the fact it is played in the 21st century by modern and relatively young musicians. Recently Woven Hand had toured with Tool – a most interesting combination in my opinion – illustrating the unusual nature of their genre.
The show was held (yet again) in the Barbie – a club I particularly dislike. However, the two main problems of the place – poor sound and overcrowded space didn’t exist that evening. About 200 people attended the show – so it was pretty roomy ( the club can hold about 600 people that are still capable of moving and breathing, but as much as a thousand are often stuffed in there ), the sound was ok – “mediocre plus” throughout the whole show, without any downfalls.
After a short and unimpressive warm up by “two sevenths” (as stated by the two musicians) of the Collective - Woven Hand climbed the stage. A quartet: (no cello unfortunately) – guitar/banjoline, bass, drums and keyboards/percussion.
What impressed me right away was the complete concentration displayed by the musicians from the very first note – minimalism in gestures, behavior and, of course, music. Here were people who are truly one with their music – simplistic, saturated, and penetrating. It was especially felt when looking at the singer. Although he was sitting, sweat was pouring from the man after the third song. Without any idle talk, except a few short thank you’s to the audience, he sang song after song putting a lot of emotion into the performance, stopping only to switch an instrument – banjoline or one of the guitars.
Mr. Edwards has a powerful and clear voice – the lyrics could be easily understood through the two microphones (one of them with some kind of reverb). A cowboy hat, mustache, moccasins, occasional Indian chanting, stomping while sitting and “shaking the leg” enhanced the general feeling of being lost in time somewhere between the late 18th and early 20th century, and lost in space somewhere on the edge of west American wilderness – standing in a field just before the rain starts. (The band itself is from Denver , Colorado
As charismatic as Mr. Edwards is – capturing the audience’s complete attention – he had a very strong back up from the rest of the band. Their precise collaboration created homogenous and powerful waves of sound pouring on the audience. Every note seemed to be forced out of the musicians’ inner silence. The bass provided very solid foundations to the sound, the keyboards were used rather for atmospheric elements while the drums were the heavy heartbeat – simple and vital. None of the instruments (including Edward’s guitar) was playing a leading part, they all rather combined into a strong wall behind the vocals. Again – the spirit of the music and the way it was performed formed a monolith, even while playing Joy Division’s ‘Heart & Soul’. Simple, however emotionally rich and powerful music delivered with strong devotion and concentration. These guys know what they are doing and are doing it well; the interaction between the band members is very good – giving of course the desired musical result. One can argue that listening to the band’s studio albums leaves some mainstream aftertaste, or a “side effect” perhaps. This feeling, however, disappears when hearing them live – as the music encounters the listener without any interferences by management, production, mixing and so on.
Despite the obvious rejection of flashy visual elements (except, perhaps, the often changing of lighting from bright to low) – Woven Hand’s gig is almost a theatrical performance – it is definitely much more then just the music. It was a pleasure to see such sincere and solid on-stage work. The show went on for about an hour and a half without as much as a minute’s brake. About fifteen songs were played – two of them on encore. The encore was, in my opinion, the most powerful part of the show – two long and very intense songs ( especially “Your Russia”). The musicians came back to the stage to give all they got - you could feel it.
The crowd was mostly around their thirties – I guess this is not the kind of music for the average teenager. I must say that the show was poorly advertised, and with some investment in that field the crowd could be doubled, though personally, I enjoyed the free space.
As the drumsticks started flying I left.
Woven Hand בתל אביב
אני חייב להודות שלא שמעתי על Woven Hand עד שנתקלתי בפרסומת אינטרנט המודיעה על בואם לארץ הקודש. מחקר קצר העלה שזוהי להקה בהנהגתו של סולן להקת 16 Horsepower – דיוויד יוג'ין אדוארדס, לא ש16 Horsepower היו מוכרים לי – רק זכרתי שזהו הרכב פולק אמריקאי כלשהו. האזנתי לחומר של שתי הלהקות והגעתי למסקנה שאין יותר מדי הבדלים – מעבר להתבגרות הטבעית שבאה עם הזמן. לדעתי ניתן להתייחס ל Woven Hand כשינוי הרכב נוסף של 16 Horsepower. מר אדוארדס הוא בהחלט הדמות השולטת מאחורי החומר – המוזיקה והמילים.
עם כל בורותי בקשר לפועלה של Woven Hand (שהוציאו שמונה אלבומים החל מ2002), הייתה לי ההזדמנות טובה לקבל רושם טרי ובלתי טלוי מההופעה שלהם – את רוב השירים בהופעה שמעתי בפעם הראשונה. אם היה עליי לתאר את הסגנון, הייתי קורא לזה "פולקור אמריקאי אבוד בזמן". המוזיקה פשוטה ויש לה שורשים שנטועים עמוק בעבר, אבל לא ניתן להימלט מהתחושה שהיא מבוצעת במאה ה21 על ידי מוזיקאים מודרניים וצעירים יחסית. לאחרונה Woven Hand הופיעו בסיבוב הופעות יחד עם Tool – שילוב מאוד מעניין לדעתי, המדגים את האופי הבלתי רגיל של הז'אנר שלהם.
ההופעה נערכה (שוב פעם) בבארבי – מועדון שאני שונא במיוחד. למרות זאת, שתי הבעיות הגדולות של המקום – סאונד גרוע וחלל מלא עד אפס מקום – לא היו קיימות בהופעה זו. בערך 200 אנשים הגיעו להופעה – אז היה די והותר מקום (המועדון יכול להכיל כ-600 איש שמסוגלים לנשום ולנוע, אבל לעיתים תכופות נדחסים לשם גם 1000 איש), הסאונד היה בסדר ,"בינוני פלוס", לאורך כל ההופעה ובלי שום נפילות.
לאחר חימום קצר ולא מרשים של "שתי שביעיות" (כפי שהם תיארו את עצמם) מ'הקולקטיב'–
Woven Hand טיפסו לבמה. רביעיה: (ללא צ'לו, לצערי) – גיטרה\באנג'ולין, בס, תופים וקלידים\כלי הקשה. מה שמיד הרשים אותי היה הריכוז המוחלט שהמוזיקאים הציגו החל מהתו הראשון – מינימליזם בתנועות, בהתנהגות וכמובן, במוזיקה. הנה אנשים שמזוהים לגמרי עם המוזיקה שלהם – פשוטה, רוויה וחודרת. זה הורגש במיוחד בהתנהגות הסולן. למרות שהוא ניגן ושר בישיבה, הזיעה נטפה מהבן אדם החל מהשיר השלישי. ללא שום דיבורי סרק, חוץ ממספר תודות לקהל, הוא שר שיר אחרי שיר והכניס רגש רב בהופעתו, עוצר רק על מנת להחליף כלי נגינה – באנג'ולין או אחת הגיטרות.
למר אדוארדס יש קול חזק וצלול – המילים הובנו ללא שום קושי מבעד לשני המיקרופונים (אחד עם אפקט reverb כלשהו). כובע קאובוי, שפם, מוקסינים, פזמון אינדיאני אקראי, רוקע ברגלו ו'מרעיד' אותה – כל זה הגביר את התחושה כאילו אתה אבוד בזמן בין סוף המאה ה18 ותחילת המאה ה20 ואבוד במרחב – איפשהו בקצה של מרחבי המערב האמריקאי – עומד באמצע שדה רגע לפני שגשם מתחיל (הלהקה עצמה מדנבר, קולורדו).
אמנם מר אדוארדס הכריזמטי הצליח ללכוד את תשומת הלב המלאה של הקהל – אך היה לו גיבוי חזק מאוד משאר חברי הלהקה. שיתוף הפעולה המדויק שלהם יצר גלים הומוגניים ורבי עוצמה שנשפכו לעבר הקהל. כל צליל נדמה שיצא מתוך השקט הפנימי של הנגנים. הבאס סיפק בסיס איתן לצלילים שנוגנו, הקלידים שימשו כאלמנט אווירתי בעיקר והתיפוף כפעימות לב כבדות – פשוט וחיוני. אף אחד מכלי הנגינה לא שימש כמוביל אלא כולם השתלבו ויצרו מעין קיר מאחורי השירה. שוב – אופן הביצוע ואופי המוסיקה יצרו מונוליט, אפילו בזמן שהם ניגנו את 'Heart & Soul' של Joy Division.
המוזיקה והצורה בה היא הועברה היו מלאות בהתמסרות מלאה וריכוז. החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב; האינטראקציה בין חברי הלהקה הייתה טובה מאוד – וגרמה לתוצאות המוזיקליות הרצויות. ניתן לומר שהאזנה לאלבומי הסטודיו שלהם משאירה טעם לוואי מיינסטרימי, אך תחושה זו נעלמת כשמאזינים להופעה חיה – כשהמוזיקה נפגשת ישירות עם המאזין ללא הפרעות של ניהול, הפקה, מיקס ועוד.
למרות ההתעלמות המוחלטת ממפגני ראווה נוצצים (מלבד התאורה שהשתנתה תכופות מחלשה לבהירה) – ההופעה של Woven Hand כמעט תיאטרלית – בהחלט יש בה יותר ממוזיקה בלבד. זה היה תענוג לצפות בנוכחות במה כל כך כנה ויציבה. ההופעה נמשכה כשעה וחצי בלי אפילו דקה של הפסקה. בערך חמישה עשר שירים נוגנו – שניים מהם בהדרן. ההדרן היה, לדעתי, החלק החזק ביותר בהופעה – שני שירים ארוכים ועזים (במיוחד "Your Russia"). המוזיקאים חזרו לבמה ונתנו כל מה שהיה להם לתת – אפשר היה להרגיש בזה.
הקהל היה מורכב ברובו מבני שלושים – אני מניח שזו לא מוזיקה למתבגר הממוצע. אני חייב לומר שההופעה לא פורסמה כראוי ועם מעט השקעה כמות הקהל יכולה הייתה להיות כפולה, למרות שאישית נהנתי מהמקום הפנוי.
כשמקלות התיפוף החלו להתעופף אני הלכתי.
No comments:
Post a Comment