Zaka at the Zimmer, Tel Aviv. July 2010

הגרסה העיברית למטה

Zaka is one of the best bands in the country, and the best in their genre I would say. They play a molotov cocktail of styles that can be tagged as “alternative” or “indie” ( I’ve never quite understood what those tags mean musically, but whatever) – there’s some rock, some punk some psychodelia, some metal, some ska, stoner, blues and what not. A very tasty and fresh explosive mix played with quality and enthusiasm, but hardly any shows which are also not easy to find out about. Yet another outfit of partisans gone to the darkest depths of underground. I do have respect for partisans, being from Ukraine (those stubborn bustards in Ukrainian forests managed to fight the Nazis and the Soviets simultaneously, resisting the Soviets as far as the late fifties), but the show I’ve seen last week was my first ever – and this is bad!  The band comes from the Giv’at Brener kibbutz – which perhaps can explain their boycott attitude towards the (Tel-Avivian) world. This kibbutz, by the way, is a nice place – whoever visited their pub, or the insane concerts in the spinach fields will understand what I’m talking about – never saw them perform there, though. No luck, perhaps.

The venue matched Zaka’s underground concept – The Zimmer Tel Aviv. The name of the place pretty much sums up its essence – it is a room as big as any Israeli typical living room. Although the atmosphere is awesome, I don’t think that more then 30 people can be stuffed in there. The place is situated somewhere in the area of old central bus station of Tel Aviv (total shit-slugs), has a very small door, a fridge filled with beer that you take yourself and put 10 shekels in a jar on top of it, great atmosphere, nominal entrance fee and surprisingly good sound.   Did I mention partisans? 

The evening started early – around six, with a short performance of mr.Kfir – drumming and bulshitting in the style of theatrical idiocy. I liked it – if you got a hyperactive child – don’t give him no drugs, give him drumsticks. MAN 25 followed – I’ve managed to survive through three songs and stepped outside – where you can still hear it, though. Yep, non commercial underground can be bad too.  Boring and monotonic music, bad vocals etc…

Finally – Zaka. Personnel as stated somewhere on the internet: Ariel – guitar, Michael – drums, Assaf – bass, Jackie – vocals. Now, it’s very important to understand that the general atmosphere in their concert is as vital part of it as the music. Drunk, stoned and happy by other means, sweaty crowd of gloomy men and good looking women jumping with spilling beer bottles and shouting out incomprehensible words is my idea of fun. The music flows trough all this along with the musicians. The vocals (female) are very impressive – Zaka’s singer has a strong voice with a very wide range – in terms of notes and styles: Cold seriousness, high screams, occasional growls and so on. She also plays a small cute casio keyboard (for children or something). Rest of the band are “from our finest” as well – very rapid and lively rhythm section and minimalistic, but very juicy guitar riffs and notes merge into damned great music, penetrating your heart, brains, liver, lungs, kidneys and perhaps other parts. All band members sing, by the way. Zaka will easily put in their pocket (or rather chop, dry and smoke) any other Israeli “indie” outfit that I know of. The show is just one or two steps short of a modern pagan ceremony in honor of an invisible but beloved Deity. The songs are short, melodic and rhythmic – the perfect dance music for the stoned intellectual. Something like Iggie Pop’s “Raw power” personnel playing Sonic Youth material, or PJ Harvey after a few years in a Kibbutz and shit like that was passing in my mind if I had to find analogies.

The musicians seemed they could go on and on non stop, but there was some rotation in the crowd during the show (which lasted about an hour, I think) – some stepped outside to breathe air and rest, but others proudly came in to take their place. I myself went out towards the end, missing three or four songs – it was damned choky in that place.

The only problem was to make some pictures without getting my camera smashed and beer/water spilled on. I had to maneuver between the people in the crowd in my own ritual dance –“save the camera – it’s brand new”. That’s why there are only a few good photographs.

So, boys and girls – next time leave your good sense and cameras at home, wear boots (these two chicks really stomped my feet, but their hippie sandals were no match for my bushwalker shit-squeezers) and enjoy.

And how about playing more frequently and advertising your shows? Use Satan for your purposes – get some PR people.

Long live the invisible Partisan – eternal spirit of underground.

Photographs: http://picasaweb.google.com/118418896814004507032/Zaka#

Download their stuff: http://zaka.bandcamp.com/

Looks like that: http://www.youtube.com/watch?v=rREAVYiVgPI

זקא ב צימר. יולי 2010

זקא היא אחת הלהקות הטובות בארץ, והטובה ביותר בסגנון שלהם, לדעתי. הם מנגנים קוקטייל מולוטוב של סגנונות שניתן לתייג כ "אלטרנטיבה" או "אינדי" (למרות שמעולם לא הבנתי מה היא המשמעות המוסיקלית של המושגים האלה, שיהיה) – יש קוקטייל הזה רוק, פאנק, פסיכודליה, קצת מטאל, סקא, סטונר, בלוז ומה לא. תערובת נפיצה וטעימה ביותר שמנוגנת באיכות והתלהבות.

אבל בקושי יש הופעות וכשכבר יש – לא קל לגלות עליהן. לעזאזל – עוד הרכב של פארטיזנים שהתחפרו במעמקים החשוכים של המחתרת הישראלית. בהיותי במקור מאוקראינה אני רוחש כבוד לפרטיזאנים (הממזרים העיקשים של יערות אוקראינה לחמו בו זמנית גם בנאצים ובסובייטים והמשיכו להתנגד לסובייטים עד שנות החמישים המאוחרות), אבל ההופעה שראיתי בשבוע שעבר הייתה הראשונה שלי – רע מאוד. הלהקה במקור מקיבוץ גבעת ברנר, אולי זה מסביר את היחס המחרים כלפי העולם (התל-אביבי) החיצוני. הקיבוץ הזה, דרך אגב, הוא מקום נחמד ביותר – מי שהיה בפאב שלהם או בהופעות המטורפות אי שם בשדות התרד יבין על מה אני מדבר. אך לא יצא לי לראות הופעה שלהם גם  במגרש הביתי – חוסר מזל כנראה.

מיקום ההופעה תואם את הגישה המחתרתית של זקא – הצימר, תל אביב. השם של המקום בהחלט מתאר אותו בצורה מדויקת – זהו חדר בגודל של סלון ישראלי ממוצע. במקום שוררת אווירה כללית טובה מאד, אך אני בספק שניתן לדחוס לשם יותר מ30 אנשים. צימר נמצא אי שם באזור התחנה הישנה של תל אביב (משכנות עוני מוחלטים), יש בו דלת צרה, מקרר מלא בבירות בשירות עצמי עבור 10 שקלים שמוכנסים לצנצנת שעומדת עליו, אווירה מעולה, דמי כניסה סמליים וסאונד טוב באופן מפתיע. כבר אמרתי פארטיזנים?

האירוע התחיל מוקדם – בסביבות השעה 6 בערב עם הופעה קצרה של מר כפיר – תיפוף ובולשיט בסגנון אידיוטיות תיאטרלית. אהבתי. אם יש לכם ילד היפראקטיבי – אל תתנו לו סמים, תנו לו מקלות תיפוף.  25MAN  ניגנו אחריו. החזקתי מעמד שלושה שירים ויצאתי – למרות שבחוץ גם שומעים. ובכן, גם אנדרגראונד לא מסחרי יכול להיות מחורבן. מוסיקה משעממת ומונוטונית, שירה גרועה וכו.

וסוף סוף – זקא. הרכב הנגנים כפי שמופיע אי שם בשממת האינטרנט: אריאל – גיטרה, מיכאל – תופים, אסף – באס, ג'קי – שירה. חשוב מאד להבין שהאווירה הכללית בהופעה של זקא היא חלק לא פחות חשוב מהמוסיקה. קהל שיכור, מסטול ושמח בדרכים אחרות, המורכב מגברים בעלי מראה קודר ובחורות יפות מקפצים עם בקבוקי בירה שנשפכת לכל עבר וצועקים מילים לא ברורות – בהחלט מחזה לרוחי. המוסיקה זורמת בתוך כל זה יחד עם המוסיקאים. השירה מאד מרשימה - לסולנית קול חזק ונעים עם מנעד רחב מבחינת צלילים וסגנונות: מרצינות קרה עד צעקות וצווחות, גראולינג מדי פעם וכו. היא גם מנגנת על אורגנית קטנה וחמודה של חברת קסיו ( לילדים נראה לי ). שאר חברי הלהקה גם הם 'מבחורינו הטובים' כמו שאומרים – מחלקת קצב מהירה ומלאת חיים וריפי גיטרה  וצלילים מינימליסטיים אך עסיסיים שמתמזגים למוזיקה נפלאה זאת שחודרת ללב, למוח, לכבד, לריאות, לכליות ואולי גם לחלקי גוף אחרים. דרך אגב, כל חברי הלהקה שריםת ולא רע.

זקא שמים בכיס (או אולי חותכים לחתיכות קטנות, מייבשים ומעשנים) כל להקת 'אינדי' ישראלית שאני מכיר. ההופעה שלהם מאוד קרובה לטקס פגאני לכבוד יישות בלתי נראית אך אהובה. השירים קצרים, מלודיים וקצביים – מוזיקת הריקוד המושלמת לאינטלקטואל המסטול. משהו שנשמע כמו ההרכב של Raw Power של איגי פופ שמנגן חומר של סוניק יות', או פי ג'יי הארווי אחרי כמה שנים בקיבוץ – זה סוג החרא שהיה עולה במוחי לו הייתי חייב למצוא אנלוגיה.

המוזיקאים נראו כאילו הם יכולים להמשיך לנגן לנצח, אבל בקהל הייתה רוטציה במהלך ההפועה (שנמשכה כשעה, נראה לי) – חלק יצאו החוצה לנשום אוויר ולנוח, אך אחרים תפסו את מקומם בגאווה ואומץ לב. אני יצאתי החוצה לקראת הסוף, והפסדתי שלושה או ארבה שירים – היה ממש מחניק במקום ההוא.

הבעיה היחידה הייתה לי היא לצלם תמונות מבלי שהמצלמה שלי תישבר או שבירה\מים יישפכו עליה, הייתי צריך לתמרן בין האנשים בקהל בריקוד שבטי מקורי משלי – "שמור על המצלמה – היא חדשה לגמרי". זו הסיבה למיעוט התמונות הטובות.

ובכן, ילדים וילדות – בפעם הבאה תשאירו את שיקול הדעת והמצלמות בבית, נעלו מגפיים (שתי בחורות שם ממש רמסו את כפות הרגליים שלי, אבל סנדלי ההיפים שלהן זה לא כוחות מול דורסי החרא שלי) ותהנו.

ולמה לא לנגן לעיתים תכופות יותר ולפרסם את ההופעות שלכם? תיעזרו בשטן למטרותיכם – תשיגו אנשי יח"צ.

לחיי רוח האנדרגראונד והפרטיזן והבלתי נראה.